העשור הבא: אפריקה דוט.קום
כלכלת אפריקה שמדרום לסהרה צומחת בקצב אדיר, עם מהפכת אינטרנט ותנופת בנייה בערים. אבל על התקווה להיחלץ מהעוני – ואפילו קצת רוחות של שלום – מעיבות אותן צרות ישנות: שחיתות, קולוניאליזם ומלחמות דמים. ויש גם אחת חדשה: קוראים לה סין
מגמה הולכת וגוברת באפריקה בעשור האחרון היא התערבותם של ארגונים אזוריים במטרה לגבש מדיניות מתואמת בין מדינות היבשת, בין השאר בתחומי הביטחון, הכלכלה והאקלים. זהו תהליך משמעותי למדי עבור יבשת שעדיין מושפעת מאוד ממגמות ניאו-קולוניאליות, שבמסגרתן לעתים קרובות מעדיפות מדינות לשתף פעולה דווקא עם מעצמת-האם לשעבר, ולא עם שכנותיהן באזור. גופים כגון האיחוד האפריקני (African Union) הכלל-יבשתי או הארגונים ECOWAS במערב היבשת, SADC בדרומה ו-IGAD במזרחה מנסים ליישם במגוון תחומים את הסיסמה "פתרונות אפריקניים לבעיות אפריקניות".
חלק מהמגמה של שיתוף פעולה פנים-אפריקני הוא החתירה להסכמי שלום ולייצוב פוליטי, אחרי עשרות שנים של מלחמות דמים. חתירה כזו אפשר למשל לזהות באזור הסוער של קרן אפריקה, הממוקם במזרח היבשת וכולל את אתיופיה, אריתריאה, סומליה, ג'יבוטי וסודן. באזור זה התחוללו בעשור האחרון מלחמות רבות שהתאפיינו באובדן כבד של חיי אדם, ברעב ובפליטים. די להזכיר את הסכסוך המתמשך בחבל דרפור שבמערב סודן, את מלחמת האזרחים הארוכה בסומליה ואת מלחמת האזרחים ה"צעירה" יחסית בדרום סודן, כדי להמחיש את המשך קיומן של אותן בעיות מוכרות מהעבר. בחלק מהמקרים הבעיות הללו אף גדלות בעקבות החרפת המאבק על משאבי קיום, המתדלדלים בשל גורמים שונים כגון הצמיחה הדמוגרפית ושינויי האקלים.
אלא שבשנים האחרונות אפשר להצביע על שינויים מעוררי תקווה באזור זה. ראשית, דרום סודן יצאה ב-2011 לעצמאות אחרי עשורים רבים של מאבק עקוב מדם, שגבה כשני מיליון קורבנות בנפש וגרם לכארבעה מיליון פליטים ועקורים. התקוות לעתיד טוב יותר לדרום-סודנים אמנם טרם התממשו, ומאז שנת 2013 מתחוללת במדינה הצעירה מלחמת אזרחים הרסנית, אך הסכם השלום כשלעצמו הוא התפתחות משמעותית. אף שההסכם הותיר בעיות רבות לא פתורות, כגון שאלת הריבונות על אזור אביי העתיר במשאבים, הוא הכיר ברצונו של העם בדרום סודן לעצמאות, ועד כה שני הצדדים מכבדים אותו בעיקרו.
פרס נובל לתקווה
הישג חשוב נוסף שהביא איתו העשור היוצא הוא הסכם השלום שהושג בשנת 2018 בין אתיופיה לאריתריאה, הסכם שחתם מלחמה מתמשכת בין שתי המדינות ושהיה מהגורמים הבולטים להחלטה שהתקבלה לאחרונה להעניק את פרס נובל לשלום ליוזם ההסכם, ראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד. החתימה על הסכם השלום הייתה מהלך מפתיע, והיא מעוררת תקוות רבות לעתידן של שתי המדינות ולאזור כולו.
תקווה גדולה נוגעת להיבט המסחרי-כלכלי: מאז צאתה של אריתריאה לעצמאות נותרה אתיופיה ללא מוצא לים, וכל סחר החוץ של המדינה העצומה הזו, שאוכלוסייתה מונה כ-112 מיליון נפש, מתקיים דרך נמלה של מדינת ג'יבוטי הקטנטנה, עובדה המצמצמת מאוד את סחר-החוץ האתיופי ומונעת מאדיס אבבה לממש את הפוטנציאל שלה במלואו. הסכם השלום יוכל להוביל לפתיחה מחודשת של נמלי אריתריאה בפני סחורות אתיופיות ולרווחים כלכליים משמעותיים לשתי המדינות.
אלא שאין לשכוח כי מהצד האריתראי חתם על הסכם השלום הדיקטטור איסאייס אפוורקי, ששולט באריתריאה כבר עשרות שנים ושתחת שלטונו מכונה לעתים המדינה המסוגרת "צפון קוריאה של אפריקה". ההכרה בלגיטימיות משטרו ללא הצבת תנאים מקדימים לשינויים משמעותיים בו פוגעת מאוד בתקוות של אריתריאים רבים – הן בתוך אריתריאה והן מחוצה לה, בכלל זה בישראל – לשינוי אמיתי, והיא מעיבה על יוקרת ההישג שבחתימת ההסכם.
רבע מאוכלוסיית העולם
לפי הערכות רבות, הכלכלה באפריקה שמדרום לסהרה צומחת בקצב המהיר ביותר בעולם, והתחזיות מנבאות שהצמיחה תימשך בעשורים הבאים. לפי African Development Bank Group, במזרח אפריקה שיעור הצמיחה עומד על 5.7%, במערבה 3.3%, במרכזה 2.2% ובדרומה (שבו נקודת המוצא הכלכלית הייתה חזקה בהרבה מבשאר האזורים) 1.2%. זו בשורה משמעותית ליבשת שבמחצית השנייה של המאה ה-20 השתרכה מאחור במרבית המדדים של צמיחה כלכלית ופיתוח. ואכן, מי שביקר ברבות ממדינות אפריקה בעשור האחרון יכול היה להבחין בהשלכות הצמיחה המהירה הזו, המתבטאת למשל בתנופת בנייה של שכונות חדשות בערים, כבישים, סכרים ומסילות רכבת.
לצד הנתונים מעוררי התקווה האלה, הצמיחה הכלכלית והפיתוח מלוּוים בחששות רבים. חלק מהחששות נובעים מהדפוסים הוותיקים של היחסים הכלכליים בין מדינות אפריקה לשאר העולם, דפוסים שבמסגרתם ממשיכה אפריקה לייצא חומרי גלם ולייבא מוצרים מוגמרים, תוך יצירת שיתוף פעולה מושחת בין אליטות מקומיות למונופולים בינלאומיים. דוגמה ידועה לשמצה לדפוסים אלה הייתה מעורבותה של חברת Shell בייצוא הנפט מאפריקה, לרוב בצורתו הגולמית – מעורבות שהובילה להרס סביבתי עצום ולפי טענות גם לרדיפה של מתנגדי משטר בניגריה בשנות ה-90.
חששות אחרים נובעים מתופעות חדשות יותר, כגון המעורבות הסינית הגוברת ביבשת, מעורבות הניכרת בכל רחבי אפריקה שמדרום לסהרה ומתבטאת למשל בבניית תשתיות. המעורבות הסינית מעוררת חשש משעבוד כלכלותיהן של מדינות שונות לחובות חיצוניים, מייצוא לא-מפוקח של משאבים אפריקניים הדרושים לכלכלתה של סין ומאי-התחשבות בצורכיהן של אוכלוסיות מקומיות.
אתגר נוסף שאיתו תתמודד אפריקה בעשורים הבאים הוא האתגר הדמוגרפי. בסוף העשור השני של המאה ה-21 אפריקה היא היבשת הצעירה ביותר בעולם, וההערכה היא כי ב-2020 כ-60% מתושביה יהיו בני פחות מ-24. בעוד אוכלוסייתן של יבשות אחרות הולכת ומזדקנת, זו של אפריקה הולכת ומצעירה. לפי תחזיות האו"ם, עד שנת 2050 תהיה אוכלוסיית אפריקה 25% מאוכלוסיית העולם, לעומת כ-17% כיום. לנוכח הידלדלות משאבי הטבע ולנוכח מיעוט האפשרויות בתחומי ההשכלה והתעסוקה, לתמורות הדמוגרפיות הללו עלולות להיות השלכות שליליות.
לצד זה, בריבוי הצעירים ביבשת גלומות אפשרויות כלכליות ופוליטיות חיוביות. מהפכה אחת שוודאי נובעת מגילם הצעיר של רבים מתושבי אפריקה היא המהפכה הסלולרית. שיעור התושבים המחוברים לאינטרנט באפריקה עדיין נמוך ביחס לשאר העולם, אבל צריכת הטלפונים הסלולריים הולכת וגוברת, והמראה של צעירים השקועים בטלפון שלהם במקום בשיחה פנים אל פנים עם חבריהם נעשה שכיח במרכזי הערים הגדולות. תפוצת הטלפונים הסלולריים בפריפריה עדיין פחותה מבמרכז ואיכות המכשירים וחיבורם לרשתות עדיין לוקה בחסר, אך עצם זמינותם של הטלפונים האלה מגלמת עבור צעירים אפריקנים רבים את התקווה לשינוי. בתחום הכלכלי, למשל, זמינותם של "הארנק האלקטרוני" ויוזמות כלכליות אחרות מאפשרת לצעירים להתמודד באופן יצירתי עם המחסור בתשתיות ועם הקושי לנוע מאזור אחד לאחר.
הרודן עדיין כאן
בכל הקשור לדמוקרטיזציה, בתום העשור מסתמנת תמונה מעורבת. מצד אחד בשנים האחרונות הודחו עריצים ותיקים כמו רוברט מוגאבה בזימבבווה ועומאר אל-באשיר בסודן, אבל מהצד השני מנהיגים אחרים ביצרו את שלטונם הרודני ואף פעלו לשינוי החוקה כדי שיוכלו להיאחז בשלטון גם כשמגיע זמנם לפנותו, למשל יוורי מוסבני באוגנדה.
בתום העשור אפריקה שמדרום לסהרה עדיין ממוקמת בתחתית סולם הדמוקרטיה העולמי, אך נדמה כי הקולות הדורשים דמוקרטיזציה גוברים ברחבי היבשת, ומנגנוני הפיקוח על יישומה מתייעלים. צעירים אפריקנים מוחים בהפגנות וברשתות החברתיות נגד משטרים מסואבים, ודורשים חילופי שלטון, בחירות שקופות והגונות וחופש ביטוי. הטלפונים הסלולריים מאפשרים פיקוח הדוק יותר על תקינות הבחירות, משום שבאמצעותם ניתן לתעד ביתר קלות זיופים בקלפיות, לדווח על פגיעה של משטרים בפעילי אופוזיציה ולפרסם לקהלים רחבים את מצעי הבחירות של מועמדים.
בפתחו של עשור חדש, מדינות אפריקה שמדרום לסהרה ואזרחיהן מתמודדים עם אותן בעיות ישנות של כלכלות מקרטעות, קונפליקטים מתמשכים, משטרים מושחתים וניצול ניאו-קולוניאלי, אך גם עוברות מהפכות כלכליות, פוליטיות וחברתיות חסרות תקדים. אפשר להניח שהכוחות הישנים והחדשים ימשיכו להיאבק ביניהם על עיצוב גורלה של היבשת גם בעשור הקרוב, והתקווה היא כי השינויים לטובה יהיו רבים מהשינויים השליליים, שהותירו את חותמם ההרסני על האזור גם בעשור האחרון.
ד"ר אירית בק היא ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב.
לפנייה לכתב/ת 
