העשור הבא: אירופה צריכה מהגרים – והנהגה
אירופה הייתה דומיננטית 200 שנה, אבל בעשור שיוצא לדרך צפויה הידרדרות דרמטית במעמדה. מול סין מתחזקת, משבר דמוגרפי מעמיק וירידתה של מרקל מהבמה, בבריסל טרם מצאו קברניט אמיתי לספינה
התפתחותה של הקהילה האירופית ודרכה לאינטגרציה אירופית החלה מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה. החורבן הפוליטי, החברתי והכלכלי שהמיטה המלחמה על אירופה השאיר את היבשת מפולגת כפי שלא הייתה מעולם, ובספטמבר 1946, בנאום באוניברסיטת ציריך, הציע ווינסטון צ'רצ'יל לאירופה "תרופה ריבונית" שתאפשר לה להמשיך במסלול חיים במרחב של "שלום, ביטחון וחירות".
צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הצהיר ש"המבנה של ארצות הברית של אירופה, אם יוקם כיאות, יהפוך את העוצמה החומרית של כל מדינה-יחידה לחשובה פחות", וקבע: "עלינו לברוא מחדש את 'המשפחה האירופית' במבנה אזורי". המדינאי הבריטי קיווה שבַּמקום שבו כשלה האינטגרציה האירופית באמצעים צבאיים, תצלח אינטגרציה באמצעות ערכי הדמוקרטיה והרצון הפוליטי.
האינטגרציה האירופית – כלומר איחודה הדמוקרטי של אירופה ויצירת מרחב אירופי משותף באמצעים משפטיים, כלכליים וחברתיים – החלה בכינונה של ישות משפטית בינלאומית שנקראה "הקהילה האירופית" ושידועה כיום בשם "האיחוד האירופי". המדינות החברות באיחוד חתמו על האמנות המכוננות של קהילת הפחם והפלדה, הקהילה הכלכלית האירופית וקהילת האירואטום, ובכך ויתרו על ריבונותן בנושאים שבהם עוסקות האמנות והתחייבו לפעול בהתאם להחלטות של מוסדות האיחוד.
מאז כינון קהילת הפחם והפלדה ב-1951 גדל מספר החברות באיחוד האירופי משש מדינות – גרמניה, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג – ל-28, וגם סמכויות האיחוד והנושאים שבהם הוא מעורב התרבו – מאותו עיסוק בסיסי בתעשיות הפחם והפלדה לטיפול בעניינים רחבים וכלל-יבשתיים.
כיום נמצא האיחוד האירופי בלב לבם של כמה מהמשברים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של פרויקט האינטגרציה האירופית, והוא הולך ומשתנה. האיחוד, על 513 מיליון תושביו, הוא גוש האוכלוסין השלישי בגודלו בעולם והגוש הכלכלי השני בגודלו, ולשינויים שהוא עובר יש השלכות משמעותיות על אזרחיו, על המדינות המבקשות להתקבל אליו, על שכנותיו המיידיות (ובתוכן כמובן גם ישראל, החולקת גבול ימי עם קפריסין החברה באיחוד) ועל העולם כולו.
לגרטה יש חבר
האתגר הראשון הצפוי ליבשת איננו אתגר אזורי בלבד, כי אם אתגר גלובלי – המאבק בשינויי האקלים. כדור הארץ עולה בלהבות, וממש לאחרונה, בסוף נובמבר 2019, הכריז הפרלמנט האירופי על "מצב חירום אקלימי". הפרלמנט קרא למדינות האיחוד האירופי להתחייב להפחתה של 55% בפליטת גזי חממה עד לשנת 2030 ולאפס פליטת גזי חממה עד לשנת 2050. אורסולה פון דר ליין – הנשיאה החדשה של הנציבות האירופית, הזרוע המבצעת של האיחוד – הבטיחה עוד טרם כניסתה לתפקיד שהאיחוד האירופי יוביל את העולם במאבק נגד האיום הקיומי של משבר האקלים.
כל אלה יחייבו את אירופה לפעול באופן נמרץ הן בזירה האזורית והן בזירה הגלובלית להפחתה משמעותית של פליטת גזי החממה. בעשור הקרוב תהא אירופה עסוקה בחקיקה הנדרשת למימוש ההצהרות הפוליטיות הללו, בגיוס משאבים כלכליים משמעותיים להצלת כדור הארץ, ביישום החלטותיה ובמאבק במזהמים מרכזיים, כדוגמת תעשיות התעופה והספנות, תוך עמידה איתנה מול המזהמות הגדולות, סין וארה"ב.
נראה כי בעשור זה תמצא גרטה טונברג באיחוד האירופי שותף מרכזי למאבקה למניעת גזילתו של עתיד ילדי העולם.
מיהו אירופי?
האתגר השני בחשיבותו הוא אתגר הזהות האירופית. אחת ממטרותיו העיקריות של פרויקט האינטגרציה האירופית היא להביא ל"אינטגרציה של עמי אירופה", אבל בדרך למימוש מטרה זו ידעה אירופה כישלונות רבים, שבאו לידי ביטוי בהיעדר הסולידריות הקונטיננטלית עם יוון לאורך כל תקופת המשבר הכלכלי שעברה; בהיעדר ההסכמה על אופן הטיפול בפליטים ששטפו את חופי היבשת בשנים 2016-2015; בהתחזקות מפלגות הימין הקיצוני שונאות הזרים, האיסלאמופוביות והאנטישמיוֹת שקוראות לפרק את האיחוד האירופי; ובמידה רבה גם במשבר הברקזיט.
מאז תחילתו של פרויקט האינטגרציה כשלה אירופה בכינונה של זהות אירופית על-לאומית וכלל-יבשתית, זהות המתנשאת מעל רגשות לאומיים ומעל מדינות הלאום האירופיות. על אף עשרות השנים של ניסוי באינטגרציה אזורית וחיים במרחב משותף, האירופים עדיין אינם מבינים את משמעות המונחים "אירופה" ו"אירופי". לשאלות "מיהו אירופי?" ו"היכן אירופה מתחילה ונגמרת?" יש כמובן השלכות חשובות לא רק על אותן קבוצות אנשים שהגדירו עצמן כ"שייכות לאירופה", אלא גם על קבוצות האנשים שהוגדרו על-ידי האירופים כ"לא-אירופים".
בעיני מבקריו של האיחוד האירופי כדוגמת ויקטור אורבן ומרין לה פן פרויקט הזהות האירופית נתפש ככזה המאיים על התרבויות והזהויות הלאומיות. עבור האיחוד עצמו, הצורך לקיים קשר אדוק וחזק עם אזרחיו וליצור אצלם הזדהות עם האיחוד הפך לגורם מכריע בקידום פרויקט האינטגרציה. אלא שלפי שעה האיחוד אינו מהווה מתחרה משמעותי על נאמנות האזרחים: מחקרים מעידים שמרבית אזרחי האיחוד האירופי חשים שייכות רבה יותר למדינות הלאום שלהם מאשר לאיחוד, ואינם חושבים שלאזרחי האיחוד יש זהות תרבותית משותפת.
כדי להיאבק בעליית הימין הקיצוני והגזעני, כדי למנוע פרישה של מדינות נוספות מהאיחוד האירופי אחרי בריטניה וכדי ליצור לכידות וסולידריות קונטיננטלית, דאגה מרכזית של האיחוד בעשור הקרוב צריכה להיות יצירתו של מרחב משותף שבו הגיוון התרבותי יוכל לשגשג.
עם ערכים לא מנצחים
לצערה של הנהגת האיחוד, התפישה של "אירופה של מדינות הלאום", תפישה שהוצגה לראשונה על-ידי נשיא צרפת שארל דה-גול, נותרה החזון האירופי המועדף על מרבית אזרחי אירופה, ואם חזון "אירופה של מדינות הלאום" הוא שידריך אותה בהתנהלותה הגלובלית, היבשת לא תוכל לאתגרים הניצבים בפניה.
בעשור הקרוב אנו צפויים להתדרדרות משמעותית ביותר במעמדה הדומיננטי של אירופה – מעמד שממנו נהנתה ב-200 השנים האחרונות – ולהתחזקות משמעותית עוד יותר של יבשת אסיה ובראשה כמובן סין. לצד היווצרותם של "מרכזי עוצמה" נוספים בדרום אמריקה ובאפריקה תיאלץ אירופה להתמודד בעשור הזה עם עולם רב-קוטבי, שיונע בין השאר על-ידי כוחות הגלובליזציה ועל-ידי ערכים שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם סט הערכים הליברליים של אירופה. סין, ברזיל ורוסיה, למשל, מונהגות על-ידי מנהיגים ומפלגות לא-ליברליים, הבזים באופן עמוק לערכי היסוד של אירופה.
ירידת כוחה של היבשת איננה צפויה רק בחזית הכלכלית, המסחרית, המחקרית והפוליטית, אלא בראש ובראשונה במידת האטרקטיביות של ערכי הליבה שלה: שלטון החוק, כיבוד זכויות האדם, שלום, חירות, דמוקרטיה, שוויון, סולידריות חברתית, ממשל תקין, אי-אפליה ופיתוח בר-קיימא. ערכים אירופיים אלה אינם מהווים עוד מוקד משיכה, הן מחוץ ליבשת והן בתוכה. דוגמה לכך היא הונגריה בהנהגת ויקטור אורבן, הרואה במודל השלטוני הסיני מודל הראוי לחיקוי בניהול המדינה. כדי שאירופה תתמודד בהצלחה עם האתגר הסיני והרוסי ועם האתגר האנטי-ליברלי מבית, יהא עליה לבצר את ערכי הליבה שלה ולהיאבק למענם הן מבית והן מחוץ, אבל זה לבד לא יספיק.
סין, איראן, צפון קוריאה, רוסיה ומדינות נוספות עשויות לאתגר את אירופה בעשור הקרוב לא רק במלחמת הערכים שהן מנהלות מולה כיום, אלא גם בהפעלת עוצמה צבאית נגדה. עד עתה ידעה אירופה בעיקר מתקפות סייבר ודיסאינפורמציה שהופנו כלפיה מצד מדינות אלה: כך אירע במשאל העם על הברקזיט בבריטניה, שהיה פרוּץ למעורבות זרה, וכך אירע בבחירות לפרלמנט האירופי, שבהן מפלגות הימין הקיצוני – אשר קראו לפירוק האיחוד האירופי – זכו לתמיכה מרוסיה. התקפות אלה נגד הדמוקרטיה האירופית צפויות להימשך גם בעשור הקרוב, ואף להתגבר.
כדי להתמודד עם ההתקפות יהא על אירופה להגביר את תמיכתה הכלכלית ואת מעורבותה בנאט"ו, ולחזק ככל הניתן את ברית הדמים הטרנס-אטלנטית עם קנדה וארה"ב, ואין זה משנה כלל מי ייבחרו לנשיאי ארה"ב. בעשור הקרוב אירופה לא תוכל עוד לברוח מהתובנה שעם אתגרי המאה ה-21 אין ביכולתה להתמודד כשבאמתחתה רק כלים של עוצמה רכה, עוצמה כלכלית ועוצמה נורמטיבית, שעל בנייתם שקדה מאז מלחמת העולם השנייה לאור סלידתה מעוצמה צבאית.
עוד מהגרים בדרך
במשך מאות שנים הוגדרה אירופה על-ידי הגירה אליה וממנה: במאה ה-19 עזבו עשרות אלפי גרמנים, בריטים, איטלקים ואחרים את היבשת לארה"ב ולאוסטרליה, וההגירה המשמעותית ביותר אל אירופה, אותה הגירה שמשפיעה גם כיום על הפוליטיקה האירופית, הן מהבחינה המספרית והן מהבחינה הערכית, היא זו שהתרחשה לאחר 1945. זו הייתה הגירה ממניעים של כלכלת שוק – מהגרים נעו ברחבי אירופה במענה לצורכי הכלכלה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
נושא ההגירה, במיוחד לאור משבר הפליטים של 2016-2015, ניצב כיום ללא ספק במרכז הזירה הפוליטית האירופית, ובעשור הקרוב הוא צפוי להמשיך להציב בפני האיחוד והחברות בו שלושה אתגרים מרכזיים:
* הצורך להתמודד עם כישלון שילובם של המהגרים: כישלון זה מתאפיין ברמות גבוהות של אבטלה, בעוני כרוני ובכיסים של הרגשת ניכור, בעיקר מצד בני הדור השני והשלישי של המהגרים לאירופה. הוריהם של בני הדורות האלה לא היו מסוגלים להתמודד עם שינויי הכלכלה האירופית באמצע שנות ה-70 ועם הגורמים שהגבילו את יכולתם ליהנות מהצלחה כלכלית ומהשתתפות מלאה בחיים הפוליטיים באירופה.
* הצורך להתמודד עם גורמים דתיים פונדמנטליסטיים: האיחוד האירופי והמדינות החברות בו ימשיכו להתמודד עם סוגיות הקשורות לגורמים קיצוניים אלה, כמו היחסים בינם לבין הקהילות היהודיות ומיעוטים אחרים, יחסיהם עם קהילת הלהט"ב, מעמד הנשים בקרבם – והסלידה שהם חשים כלפי ערכיה הבסיסיים של אירופה. היבשת תידרש להתמודדות זו תוך שהיא מקפידה שלא להתפשר על הערכים שלה עצמה: בכל התהליך על האיחוד האירופי לזכור שמרבית תושבי היבשת – הנוצרים, המוסלמים, היהודים ובני הדתות האחרות – מתנגדים לשיטות ולערכים של הגורמים הדתיים הקיצוניים.
* הצורך להתכונן לגל ההגירה הבא הצפוי לפקוד את היבשת, אולי כבר בעשור הקרוב: הדמוגרפיה השלילית של אירופה, המחסור בעובדים מוכשרים ותוכניות הפנסיה הנדיבות של מרבית המדינות החברות – כל אלה משמעותם שהיבשת תזדקק לעוד ועוד מהגרים. אירופה תוכל לקלוט אותם רק אם בעשור הקרוב תשכיל לקיים רפורמה מערכתית במדיניות החברתית והכלכלית שלה.
היום שאחרי אנגלה
כדי שאירופה תוכל לכל האתגרים הניצבים בפניה בעשור הקרוב עליה לעמוד בפני אתגר קריטי נוסף, והוא אתגר המנהיגוּת. בשנים האחרונות היבשת נעדרת מנהיגוֹת ומנהיגים – הן ברמה הלאומית והן ברמה העל-לאומית – אשר יכולים לנווט את הספינה האירופית לחוף מבטחים.
עוד ב-1946 טען צ'רצ'יל ש"הצעד הראשון לקראת הקמת 'המשפחה האירופית' חייב להיות יצירת שותפות בין צרפת לגרמניה", ואכן, בימים שבהם מדינות אלה הובלו על-ידי מנהיגים בעלי שיעור קומה ידעה אירופה עדנה ושגשוג. אלא שכיום, עם ירידתה הצפויה של אנגלה מרקל מהבמה הפוליטית הגרמנית והאירופית, בהתחשב בכך שנשיא צרפת עמנואל מקרון אינו מוכשר מספיק כדי להנהיג את היבשת ובהיעדר מנהיגים לאומיים אחרים, נראה שאירופה ניצבת בפני משבר מנהיגותי עמוק.
לתוצאות המשבר הזה היינו עדים כבר בניהול הבעייתי של כמה משברים ביבשת: המשבר הכלכלי ביוון, המשבר הדמוגרפי האירופי הגורם למחסור בידיים עובדות, משבר הברקזיט ומשבר עלייתן של מפלגות הימין הקיצוני. תוצאותיו ניכרות גם במינויים הלא-מרשימים, בלשון המעטה, של המנהיגים החדשים של מוסדות האיחוד האירופי, שנכנסו לתפקיד בתחילת דצמבר 2019: שארל מישל, ראש ממשלתה הכושלת של בלגיה, התמנה לנשיא האיחוד האירופי; אורסולה פון דר ליין, שרת הביטחון הגרמנייה שכהונתה לוותה בפרשות שחיתות, נכנסה לתפקיד נשיאת הנציבות האירופית; וג'וזף בורל, שר החוץ הספרדי שנודע כפוליטיקאי רודף מדון ומאוד לא-דיפלומטי, נכנס לתפקיד הדיפלומט מספר אחת של האיחוד. בהיעדר מנהיגות ראויה עלולה אירופה להיכשל במרבית האתגרים שיעמדו לפתחה בעשור הקרוב.
פרופסור שרון פרדו הוא פרופסור ללימודים אירופיים ולמדע המדינה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. פרופ' פרדו מכהן גם כחוקר בכיר ב"מרכז סימון וייל למחקר וללימודי אירופה בת זמננו – המרכז הלאומי למצוינות במחקר ובהוראת הלימודים האירופיים ע"ש ז'אן מונה" באוניברסיטת בן גוריון. הוא חבר הנהלת המועצה הישראלית ליחסי חוץ וחבר הוועד הפועל של העמותה הישראלית ללימודים בינלאומיים.
לפנייה לכתב/ת 
