חלם, 1939: צעדת המוות הראשונה והנשכחת
לא רבים מכירים את צעדת המוות הראשונה, זו שחיסלה את שדרת המפרנסים של יהודי העיר חלם - ובן ציון דרוטין, ניצול שואה, נשבע שלא תשכחו אותם: "עכשיו אני יכול לקיים את הנדר שנדרתי כשנשארתי בחיים בתור נער, שאספר ולא אשתוק", הוא אומר. "אני יכול לברך 'שהחיינו'"
בן ציון דרוטין היה אך ילד כשהנאצים נכנסו לעירו, חלם שבפולין. "עוד לא הייתי בן 8 אפילו", הוא מספר בראיון לאולפן ynet. זמן קצר אחר כך היה עד למה שכונה בהמשך "צעדת המוות" הראשונה. בימים אלה מציינים מלאת 80 שנה לאסון של יהודי חלם, שהיה לאסון של העם היהודי כולו. בדצמבר 1939, רק שלושה חודשים מפרוץ המלחמה, הוצעדו כ-2,000 מיהודי העיירה אל סופם העצוב.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
כארבע שנים לאחר מכן, יזוהו "צעדות המוות" עם הצעדות שבמהלכן הוצעדו אסירי מחנות הריכוז וההשמדה בכפייה ובתנאים בלתי אנושיים ממחנות הריכוז וההשמדה ליעדים אחרים. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ואחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הרב של הנידון למוות: "מעשים רעים לא מגדירים לגמרי את האדם"
- הנוצרי שהיה שם לפני ישו/ y+
- דארת' ויידר, מאחוריך: מלחמת הכוכבים בגירסה היהודית
אבל לא רבים מכירים את צעדת המוות הראשונה, זו שחיסלה את שדרת המפרנסים של יהודי העיר חלם, ודרוטין, היום כבר בן 87, נשבע שלא תשכחו אותם: "עכשיו אני יכול לקיים את הנדר שנדרתי כשנשארתי בחיים בתור נער, שאספר ולא אשתוק", הוא אומר. "אני יכול לברך 'שהחיינו'".
"בשנת 1939 הגרמנים נכנסו", הוא נזכר. "הם שהו בעיר לזמן קצר מאוד של חודש או חודשיים, והיו היו מתנכלים אלינו המון. באותה התקופה עוד לא הבנו שהם פשוט שונאים אותנו ורוצחים אותנו".
אמא הצילה את אבא
בין חודש אוקטובר לנובמבר פרסם היודנראט המקומי מודעה ובה דרישה ליהודים שעסקו במקצועות החופשיים להתייצב עד השעה 10 בכיכר העיר. אביו של דרוטין, סוחר ובעל חנות, ביקש להתייצב כנדרש. "אני זוכר ששמעתי שהוריי רבים אז רצתי לראות מה העניין", הוא מספר. "אמא נעמדה בפתח הדלת וחסמה את דרכו של אבא. היא אמרה לו: 'אתה לא הולך לשם!' אבי התעקש להתייצב ככל היהודים, בעלי החנויות, חבריו. היא ביקשה ממנו ללכת לכפר שבו גר סבא שלי, מרחק 15 קילומטרים מהעיר. אני לא יכול לדמיין מה עבר עליה ברגעים האלה".
בסופו של דבר, קיבל אביו את דרישתה של רעייתו – וחייו ניצלו. "הייתה לאימא הבנה מאוד מהירה של המצב. היא ידעה שמסוכן ברחוב וגם בחצר". אבל גורלם של משתתפי הצעדה נחרץ. "זו הייתה האקציה הראשונה. אפילו לא קראו לזה אקציה עדיין. הצעידו את ה'אליטה' של העיר עד לנהר בוק, ושם רצחו אותם".
לנהר שחוצץ בין גרמניה לברית המועצות נשלחו יהודי חלם כאשר רובם לא יודעים לשחות, "אבל כשקנה של רובה תקוע לך בגב, אתה רץ למים בידיעה ברורה שתטבע", אומר דרוטין. שומרי הגבול הרוסיים ירו במסתננים, ולא הסכימו שיעברו לברית המועצות דאז. "היהודים שחו בחזרה, ואז הגרמנים עשו בהם שפטים". רק כ-150 מיוצאי הצעדה נותרו בחיים.
הכול היה מתכונן
יו"ר ארגון "יוצאי חלם", בנצי לבקוביץ, שסבו ז"ל היה מהנרצחים הראשונים של אותה צעדה ארורה - טוען כי "צעדת המוות של יהודי חלם נשכחה. הצעדות הידועות לקהל הן צעדות המוות המאוחרות של 1945, אך זו אירעה 3 חודשים מפרוץ המלחמה".
הוא טוען כי "יום השואה הוא יום טקסי ומציינים בו את מרד גטו ורשה; את צעדות המוות של שנת 1945; את מחנות הריכוז. לא ייתכן שהרצח ההמוני הראשון לא יצוין. הרצח ההמוני הראשון נעשה ביהודי פולין, עוד לפני שהכול התחיל בצורה מסודרת. זה היה לחלוטין מתוכנן. מתוך אוכלוסייה של כ-15 אלף יהודים, שהיוו את מחצית מתושבי העיר, ריכזו כ-2,000-2,200 גברים בעלי משפחות המונות 6, 8, ואף יותר נפשות, במטרה להרוס את הקהילה ואת כל שדרת המפרנסים שלה".
יו"ר הארגון מנסה להסביר את הקריטיות שבשימור ההיסטוריה הכאובה. "הדור הראשון עשה מעשה לתפארת. הוא כתב ספר זיכרון לעיר. השואה הייתה בהיקף כזה גדול ובלתי נתפס שזה היה חלק מהעניין. אז היו אנשים שכתבו יומנים. אחד מהם, למשל, שהיה סטודנט לרפואה, נשלח על ידי המשפחה לאיטליה, חזר ותיעד".
"באו עלינו כל כך הרבה אקציות ורדיפות, עד שהאקציה הזו משנת 1939 נשכחה מתודעת האנשים", דרוטין מחזק. הוא היה כבן 13 כשהסתיימה המלחמה: "לצערי נשארנו 27 ניצולים, מתוכם אני, אימא שלי ואחי. אני לא מאמין שיש עוד הרבה אנשים בחיים שיכולים למסור עדות חיה על הדבר הזה". הוא מוסיף כי "כשיצאתי מחלם הבנתי שיש המון בדיחות מעליבות על יהודי העיר. אני חושב שעשו עוול לקהילה הזו, שחיו בה יהודים מהמאה ה-13. זו הייתה קהילה תוססת וגאה".
לבקוביץ' מספר כי שיחזר השנה את דרכם האחרונה של ראשוני הרצחים באותה צעדה ארורה. "יצאנו מאותו מקום שממנו יצאו היהודים, צעדנו ברביעיות כפי שהם צעדו - אך עם דגלי ישראל. לראות מסע של מאה איש הולכים ככה, עם דגלי ישראל, כאשר מסביב משטרה פולנית ואנחנו שרים 'עם ישראל חי', זה היה רגע מרומם נפש".
לפנייה לכתב/ת 
