נוסעים בפורמולה E. התחנה הבאה: העתיד
כשהוא כמעט שוכב במכונית המירוץ החשמלית, סוחט את דוושת האי-גז עד הסוף, דני קושמרו היה חלק מההיסטוריה
"תתייחס אליה בעדינות, כמו לבחורה", אמר לי רוב, האיש הטכני של פורמולה E, "כי אחרת היא עלולה לנשוך".
"זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר ככה היום", ניסיתי לענות לו — אבל הוא ביטל אותי באגביות, הפנים שלו הרצינו, והמבט שלו נהיה חד. "שמע, אתה הראשון לצאת היום עם המכונית, הברקסים עדיין קרים, והאוטו הזה שווה מיליון אירו. הרבה כבר עפו מהמסלול, אז בבקשה, לא להתרסק".
כאילו שהיה טעם להכניס בי עוד פחד.
רוצים גליון "בלייזר" במתנה הביתה? לחצו כאן
אני יושב בפורמולה E — מכונית המרוץ החשמלית הקיצונית מכולן — עם חליפת מרוץ חסינת אש, כובע גרב חסין אש, כפפות חסינות אש, מיגון לשמירה על הצוואר נגד צליפת שוט, וקסדה.
"יש לך שלוש הקפות. צא לדרך".
אלחנדרו אגאג הוא ספרדי שהחצי השני שלו בלגי־אלג'יראי, ויש לי תחושה שה"אגאג" שלו היה הופך בעברית בקלות לחג'ג'. התחתן עם הבת של ראש הממשלה הספרדי לשעבר אסנאר, עסק בפוליטיקה אירופית, עזב לטובת עסקים, נהיה מיליונר ואחר כך מיליארדר, קנה את זכויות השידור בספרד של משחקי כדורגל ושל מרוצי הפורמולה 1 — עד שחשב לעצמו למה רק לגזור קופון על זכויות השידור אם כל הליגה יכולה להיות שלך? ואכן, ב־2011 ישבו במסעדה איטלקית קטנה בפריז פוליטיקאי, שחקן קולנוע וחבר מתעשיית הספורט המוטורי, ואגאג חתם על מפית ראשי תיבות לחוזה שלא היה כמוהו, על הקמתה ההיסטורית של ליגת מרוצי המכוניות החשמליות הראשונה.
שלוש שנים אחרי כן, בספטמבר 2014, התייצבו 20 מכוניות ברחובות בייג'ינג שנחסמו לתנועה לטובת התחרות תחת השם "פורמולה E". בשנה הבאה כבר ייערך הסבב החמישי של ליגת המרוצים שאף אחד לא נתן לה סיכוי, ועל הגריד יעמדו היצרנים הגדולים ב.מ.וו, מרצדס, יגואר, סיטרואן, פורשה ועוד. הליגה שבתחילת דרכה כמעט פשטה את הרגל, הוערכה ממש לאחרונה על ידי מגזין פורבס בשווי של מיליארד אירו, וכל זה לפני שאגאג חגג 50.
בגלל זה הוא מיליארדר, ואתם לא.
אנחנו עכשיו רגע לפני פתיחת עונת המרוצים החמישית. במסלול בוולנסיה מכונסים מאות עיתונאים כדי לראות את המכוניות, לדבר עם היצרנים ולראיין את הנהגים, שבהם גם כאלה שהתחרו בעבר בפורמולה 1 שעדיין נמצאת הרחק למעלה בפסגה. למרות שהן נראות דומות מאוד, זה עדיין לא באמת כוחות. מכונית הבנזין של ה־F1 עוצמתית בהרבה, עם קרוב לאלף כ"ס.
ויש עוד הבדלים: הרוב המכריע של מרוצי ליגת ה־E נערכים ברחובות ערים כמו פריז, ברוקלין וציריך שנסגרים לסוף שבוע לטובת העניין. מרוץ עירוני תמיד יציק לחלק מהתושבים בגלל רחובות סגורים. עם זאת כשמדובר בחשמליות הוא לא רועש או מזהם, ו"ככה קל יותר להנגיש את המכונית החשמלית לציבור", כמו שאומרים אנשי היח"צ של הפורמולה E.
וכנראה שיש בזה משהו, אבל סיבה בסיסית יותר היא העובדה שמכוניות חשמליות אוהבות ברקסים, משום שבכל פעם שיש עיקול — ובמרוצים עירוניים יש הרבה — הבלמים במכונית מופעלים, ונוצרת אנרגיה שמתועלת לטעון עוד קצת את הסוללה, וזה עושה את הדבר הכי חשוב במכונית חשמלית: מגדיל את טווח הנסיעה.
במרוצים של ה־E אין עצירות להחלפות צמיגים שכאן הם לא גומי חלקלק של סליקס אלא מהסוג המוכר והמחורץ שמתאים יותר לכבישים עירוניים. אין גם עצירות לתדלוק, כי עוד לא המציאו את אבקת החשמל. המרוץ נמשך 45 דקות ועוד סיבוב אחד, ולנהגים יש יכולת מגניבה שכאילו נלקחה מסרטי הפושטקים עם הניטרו של וין דיזל: ¬שלוש פעמים בכל מרוץ, ובנתיב מיוחד שמצויר על המסלול, כל נהג רשאי להפעיל מה שנקרא "מוד תקיפה" שנותן לו תוספת רגעית של עוד 25 קילוואט (שקול בערך ל־33 כ"ס). ומשום אנחנו בדור
האינסטגרם וממילא כולם בטלפון כל הזמן, אפשר — השם ירחם — להצביע דרך אפליקציה לנהג האהוב ביותר שיקבל בונוס של בוסט נוסף.
משקל המכונית מינימלי — 900 ק"ג כולל נהג כש־365 ק"ג(!) מתוך כל זה שוקלות הסוללות — אבל הטכנולוגיה רצה קדימה בקצב מטורף. בחמש השנים שהליגה קיימת רזו הסוללות ב־65 ק"ג ובעיקר נהיו יעילות יותר וזינקו מ־203 כ"ס ל־340. במקביל, התאוצה מאפס למאה חולקה בשניים ל־2.8 שניות בלבד, והמהירות הסופית צמחה ב־55 קמ"ש ל־340. וכל זה כשרק לפני שתי עונות היו הנהגים צריכים להחליף מכונית באמצע המרוץ כדי לסיים אותו, ועד היום אחד הדברים הנחמדים בצפייה במרוץ הוא לראות על מסך הטלוויזיה את מצב הסוללה של כל מכונית ולנסות להעריך מה ייגמר קודם — המרוץ או הבטרייה.
זה אירוע מיוחד לקראת עונת 2019־2020, יש כאן מאות עיתונאים שמסקרים אותו, והם רק יכתבו עליו. באופן כמעט מוזר ומאוד יוצא דופן, דווקא העיתונאי ממדינה לבנטינית חסרת תרבות מוטורית, זוכה לנהוג במכונית המרוץ.
ברונו קוריאה הוא נהג מכונית הבטיחות הרשמי של פורמולה E, שזה כנראה מה שנהגי מרוצים עושים בפנסיה. הוא האיש שמוביל את כל המכוניות להקפה שלפני המרוץ עצמו. אנחנו סוגרים את דלתות השחף של הב.מ.וו I8 שלו ויוצאים לסיור היכרות במסלול — "כאן תאט", "פה תיזהר מהבאמפ", והמשפט הקבוע של מדריכי נהיגה, "תקפיד על המבט קדימה".
אני מבקש ממנו טיפ לנהיגה שלי ב־E. אבל הוא חוזר על אותו צמד מילים שאני שומע כל הזמן. "אל תתרסק".
ואז זה סוף־סוף קורה. "שלוש הקפות", אומר מישהו, ואני יוצא לאט־לאט מהפיטס. עכשיו זה רק אני והמפלצת, אין אף אחד שיאמר לי איפה לבלום, אין שום מערכת בטיחות ממוחשבת שתשמור עליי אם אילחץ, או אם אלחץ במקום או ברגע הלא הנכון על הדוושה הלא נכונה.
אני יושב — כמעט שוכב — על הרצפה ממש, קרוב לאספלט, החגורות שנמתחו עד הסוף דוחסות את הגוף למושב. אני מתקשה אפילו לסובב את הראש, אבל ברור לי שאלה שניות נדירות מהסוג שלא אשכח כל חיי, ואני צריך לנצל אותן. אני מנסה לפרק את האימה וליהנות, וברגע שהמסלול מתיישר לו קצת, אני פשוט מועך את דוושת האי־גז עד הסוף.
התאוצה בלתי ניתנת לתיאור. ל־E יש צליל שריקה ייחודת שמזכיר המראה של מטוס קרב ודחיפה בגב שגם היא מזכירה המראה. הנשימה נעתקת והאדרנלין שוצף, אבל הנה מגיע העיקול, ובום בלימה אגרסיבית. ואז שוב — האצה קטנה בתוך העיקול, אבל הצמיגים הרחבים צוחקים עליי ושואלים אם זה כל מה שאני יכול לתת, וכח ה־G הצדי עושה לי בקיבה תערובת של הטוסט, הביצה והקפה שאכלתי בבוקר.
ואז זהו. זה נגמר.
אתה מרגיש שלא הספקת, שרק התחלת להבין את המכונית. שאתה צריך עוד סיבוב אחד, קטן. אולי שניים. אבל זהו.
בתוך שניים־שלושה עשורים ייעלמו מכוניות הבנזין והדיזל מחיינו, ואני יודע שהייתי ברגע היסטורי, סליחה על ההתפייטות. שחוויתי משהו קטן — וקיצוני במיוחד — מהעתיד.
סוללת עפר
אם אתם חושבים שמכונית חשמלית היא דבר חדש, אתם טועים טעות גדולה. החשמלית פותחה כבר באזור שנת 1830, על ידי הממציאים ג'דליק ואחר כך דבנפורט.
רק יותר מ־40(!) שנה אחר כך, ב־1885, המציא קרל בנץ — ההוא ממרצדס — את מה שמוגדר מכונית הבנזין הראשונה. המכונית החשמלית המפורסמת והנפוצה מכולן בתחילת המאה ה־20 הייתה ה"בייקר" שיוצרה מ־1899 במשך יותר מ־15 שנים ברציפות.
מכוניות הבנזין היו רועשות ומלאות עשן, וכדי לסובב את המנואלה שלהן היה צריך יד של משקולן. דווקא החשמליות היו התקווה הגדולה — לא רועשות ולא מעשנות. עד שהגיע פורד עם המודל טי שלו, המציא את פס הייצור, הוזיל את מכונית הבנזין והרג את המכונית החשמלית ליותר ממאה שנה.
החשמליות חוזרות עכשיו לכביש הציבורי, והפורמולה E היא מכונית מרוץ טהורה, אבל יש מכוניות ספורט קיצוניות לכביש כמו ה־Rimac C Two ,Pininfarina Battista, או הטסלה רודסטר שבפיתוח. וכבר עכשיו עובדים על העתיד שמעבר לעתיד, כמו המרוצים של Roborace של חשמליות אוטונומיות שאין בהן אפילו נהג שאפשר לעודד אותו. יהיה קצת מוזר לקנות חולצת מרצ'נדייז עם תמונה של הגיק שפיתח את התוכנה.
למקרה שפספסתם:
• לימדנו אתכם להכין בבית ארוחה בווארית (שוקרוט, שניצל עגל, ברווז)
• סיפרנו לכם מה 3 הדברים שתצטרכו להחזיק בבית במקרה של אפוקליפסה
לפנייה לכתב/ת 
