העשור הבא: שי ג'ינפינג בעקבות החלום
מי שחשב שסין תהפוך לדמוקרטיה – קיבל את ההפך הגמור. עם שליטה מוחלטת באינטרנט, ים של כסף ומסד נתונים מפלצתי על כל אזרח, בייג'ינג צועדת למציאות אורווליאנית – ולא מוכנה לגמור כמו ברית המועצות
כשרשת סטארבאקס החליטה לפרוס את סניפי הבוטיק שלה – בתי קפה ממותגים שבהם אפשר ליהנות מקפה איכותי יותר ומוצרים אחרים בסטנדרט גבוה מהמקובל בסניפים הרגילים – לא היה כל ספק היכן ייפתח הסניף הראשון מחוץ לבסיס האם של הרשת בסיאטל. סניף שנגחאי הנוצץ, שניצב באחת הפינות היוקרתיות בעיר, על רחוב נאנג'ינג-מערב, הקדים את ניו-יורק, מילאנו, טוקיו ושיקגו, ובעלי המניות בהחלט יכולים להיות מרוצים מהתוצאה. על אף המחירים המופקעים, המקומיים גודשים את הסניף, כמו גם את הסניפים הרגילים של הרשת שצצים כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי סין, ממתינים בסבלנות בתורים המזדחלים ומוציאים את מיטב כספם על מוצר זר לחלוטין לתרבות הקולינרית המקומית.
הציניקנים אולי יתלוצצו ויאמרו שההתפשטות המסחררת של סטארבאקס בסין מעידה בעיקר על מידת ההבנה של הסינים בקפה, אבל קשה להתעלם מהמשמעות הסמלית של החלטת הרשת. סין כבר אינה אותו מפעל ענקי שמספק לעולם מוצרי צריכה זולים. היא מעצמת צריכה ולא רק מעצמת ייצור, ופתיחת הסניף בשנגחאי היא בראש ובראשונה הכרה בכוח הקנייה של תושביה.
בתי קפה של רשת אמריקנית שמנקדים את המרחב הציבורי במדינה הקומוניסטית הגדולה בעולם הם רק אחד הסממנים החיצוניים שעשויים להפתיע את מי שמסתובב בסין בשנים האחרונות ומצפה למצוא משום מה מדינת עולם שלישי נחשלת או מסורתית. סין מציגה כיום לעולם פנים מודרניות ומתקדמות כמו מעט מאוד מדינות אחרות. ערים מתוקתקות, קניונים מפוארים, גורדי שחקים בוהקים ותשתית תחבורה משוכללת שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם, לצד קדמה טכנולוגית שמחלחלת כמעט לכל היבט בחיי היומיום, גורמים לאחדים מהמבקרים הארעיים בסין לפלוט אנחה, שאי אפשר שלא לשמוע בה אכזבה מסוימת: "זאת מדינה מערבית לכל דבר".
הדמוקרטיה לא באה
לפני שניים או שלושה עשורים ניבאו פרשנים לא מעטים כי כשסין תגיע לשלב זה בהתפתחותה הכלכלית היא כבר תהיה דמוקרטיה, או לכל הפחות בדרך הבטוחה לשם. צמיחת מעמד ביניים עירוני ומבוסס שידרוש זכויות פוליטיות תוביל בהכרח לרפורמות פוליטיות הדרגתיות שישחררו את הסינים מהשלטון הסמכותני ויזכו אותם בחירויות שמהן נהנים תושבי המדינות המפותחות. ואם לא כן, סין כנראה תתמוטט, כי שגשוג לא דר בכפיפה אחת עם דיקטטורה.
ייתכן שהתחזיות האלה היו תולדה של משאלת לב וייתכן שהן נגזרו מניתוח המצב בסין דרך השקפת העולם המערבית. כך או כך, הן קרסו. לא רק שסין לא התפרקה, היא התעצמה בכל מובן, והצלחתה מערערת על המוסכמה בדבר הזיקה בין פריחה כלכלית לדמוקרטיה וחופש. לא זו בלבד שסין אינה בעיצומה של דמוקרטיזציה, נהפוך הוא – גם ההתקדמות המעטה שהושגה בשנות ה-90 ובעשור הראשון של שנות ה-2000 ירדה לטמיון לאורך העשור האחרון.
ריכוזיות שלטונית, סגירוּת, צמצום חירויות הפרט, רדיפת פעילי זכויות אדם, הגבּרת המעקב אחר האוכלוסייה, חנק החברה האזרחית וסירוס האינטרנט הם שנותנים את הטון בשנים האחרונות בסין. מגמות של הסתגרות ושמרנות פוליטית וחברתית החליפו את הפתיחות היחסית שאפיינה את שני העשורים הקודמים, וסין רחוקה כיום שנות אור מלהיות אותה "מדינה מערבית לכל דבר" כפי שהיא מצטיירת לחלק מהמבקרים בה. הניגוד בין המגמות האלה לבין הקִדמה הטכנולוגית, החזות החיצונית המהודרת, ההשקעות המסיביות מעבר לים והתיירים הסינים שמציפים את כל רחבי תבל ושופכים הון עתק על מותרות הוא לכאורה סתירה שאי-אפשר ליישב. בפועל זו סתירה שניתנת ליישוב, אבל לפני שננסה לעשות זאת, כדאי להתחקות אחר הגורמים שמניעים את המגמות האלה.
ואין דרך טובה יותר להתחיל מאשר בדמות שמנצחת על סין לאורך רוב העשור האחרון, נשיא המדינה והמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, שי ג'ינפינג.
ההתחלה הייתה מעוררת תקווה. סין בהובלת חוּ ג'ינטָאו, קודמו בתפקיד של שי, המשיכה להציג נתוני צמיחה מסחררים. היא הפיקה אולימפיאדה מעוררת התפעלות וצלחה את המשבר הפיננסי הגלובלי ב-2009-2008, אבל התאפיינה בעיקר בקפיאה על השמרים תחת גוף הנהגה טכנוקרטי ואפור. הרפורמות הכלכליות של שנות ה-80 וה-90 לא העמיקו, ונדמה שסין התנהלה מכוח האינרציה. תופעות הלוואי השליליות של מרוץ הצמיחה חסר המעצורים הגיעו לשיאן – סיאוב במערכת השלטונית והמפלגתית, שחיתות משתוללת, נזק סביבתי חמור ואי-שוויון קיצוני.
לקראת סוף התקופה הזאת התעורר מעמד הביניים העירוני של סין בשוּרה של מחאות – קטנות בהיקפן אך עצומות בחשיבותן – מחאות שהתחילו ברשתות החברתיות, אך זלגו לפעמים גם לרחוב, והופנו כלפי מחדלים סביבתיים ובטיחותיים וטוהר המידות של פקידי הממשלה. בשנת 2012, השנה האחרונה בתקופת כהונתו של חו, התגלו סממנים ראשונים להאטה כלכלית. בדיחה רווחת באותן השנים הייתה שהוראה שיוצאת ממרכז העצבים של המפלגה במתחם ג'וֹנְגנָאנחָאי שבבייג'ינג נעצרת בחומות הבצורות והמאובטחות היטב של אותו המתחם. לא בכדי הוכתר העשור השלטוני ההוא (2012-2003) כעשור האבוד של סין. שינוי כיוון נראה נחוץ מתמיד.
שינוי כיוון אכן הגיע, אבל רק כשנה אחרי ששי ג'ינפינג נכנס לתפקידו ב-2012 חלחלה ההבנה שזה אינו הכיוון המיוחל. המלחמה בשחיתות – המפעל המרכזי בתקופת כהונתו הראשונה של שי – נולדה מתוך הכרח ממשי. מעבר לנזקים הכלכליים האדירים שלה, השחיתות שפשתה בממשלה הסינית ערערה לחלוטין את אמון הציבור במפלגה הקומוניסטית, ובעיני שי ג'ינפינג סיכנה את עצם קיומה. וכך, בתוך חמש שנים בלבד ננקטו צעדים משמעתיים נגד רבבות רבות של חברי מפלגה ופקידי ממשלה מכל הדרגים לצד בכירים בצבא ובחברות הממשלתיות. הנחקרים בפרשות שחיתות מצאו עצמם מודחים מתפקידם במקרה הטוב, ומאחורי סורג ובריח במקרה הרע.
ניקוי האורוות החיוני הזה היה אמור לסלול את הדרך לרפורמה מערכתית בכלכלה ובממשל, אך זאת בוששה לבוא. במקומה, שי ג'ינפינג קרא תיגר על החוזה הלא-כתוב שהכתיב את הקשרים בין הציבור למפלגה בשני העשורים שקדמו לעלייתו לשלטון. הסידור הזה זיכה את הציבור הסיני במידה מסוימת של חופש אישי ופתיחות חברתית, בתנאי אחד – הפוליטיקה מחוץ לתחום, והיא תיוותר נחלתה הבלעדית של המפלגה. אולם גם הסידור הזה נשבר. לדידו של שי, מפלגה מחוזקת ונקייה משחיתות צריכה דווקא להעמיק את אחיזתה ומעורבותה בחיי היומיום של החברה. וכך, נגדעו ניצני החברה האזרחית באיבם, וחירויות הפרט המעטות, יחד עם מי שניסו להגן עליהן מפני שרירותיות השלטון וניצול לרעה של כוחו, ספגו פגיעה אנושה.
יושב הראש של הכול
אט-אט גם התברר שהמלחמה בשחיתות היא עוד אמצעי לחיסול יריבים פוליטיים, לביצור מעמד שלטוני ולריכוז סמכויות. במישור המקומי, האשמות בשחיתות שימשו חברי קליקות פוליטיות יריבות כדי להפליל אלה את אלה, ומכרים בסין מספרים שעולם כמנהגו נוהג – השיטה אותה שיטה, רק האנשים שמנהלים אותה התחלפו. במישור הארצי, בכירי המפלגה שהואשמו בשחיתות – "הטיגרסים" במילותיו של שי – השתייכו במקרים רבים לסיעות פנים-מפלגתיות יריבות ונתפסו על ידו כמי שעלולים לאיים על מעמדו או לשמש כיורשים אפשריים בתום כהונתו.
יתרה מזאת, המלחמה בשחיתות אפשרה לחזק את מעמדו המתרופף של השלטון המרכזי על חשבון המחוזות והערים, לשם עבר בהדרגה מרכז הכובד של ניהול המדינה השוטף בשלושת העשורים מאז ראשית הרפורמות הכלכליות בשנות ה-80. אלא שלתוצאה המיוחלת מבחינתו של שי הייתה תופעת לוואי. בשל החלשת השלטון המקומי והחשש של פקידי ממשלה בכל הדרגים להיות מואשמים בשחיתות, הממשלות המקומיות נקלעו לאווירה של שיתוק ואי-יכולת לקבל החלטות וליזום. היוזמות במישור המקומי הן מלכתחילה אחד הגורמים שמניעים את הצמיחה הכלכלית במדינת ענק כמו סין.
אולם שי ג'ינפינג לא הסתפק רק בשבירת הדפוס שעל פיו התנהלו קשרי הגומלין בין הציבור למפלגה. קמפיין המלחמה בשחיתות ובִיצור מעמדו האישי אפשרו לו לסטות מהמורשת השלטונית שירש מקודמיו. עם ראשית תקופת כהונתו השנייה, החששות שהצטברו לאורך חמש השנים הראשונות שלו בשלטון התאמתו כאשר בוטלה ההוראה המגבילה את תקופת הכהונה של נשיא סין לשתי קדנציות בלבד, בנות חמש שנים כל אחת. המגבלה הזאת נקבעה כאחד הלקחים החשובים ממהפכת התרבות, ונועדה למנוע את צמיחתו של עריץ כמאו דזה-דונג שקרע את המדינה ואת החברה הסינית לגזרים. כמו כן היא תרמה לגיבוש גוף הנהגה קולקטיבי שמוביל את המדינה וקובע מדיניות בתהליך של הסכמות ופשרות בין חבריו. שי הגדיל לעשות והעמיד את עצמו בראשות כל ועדות ההיגוי הנושאיות של המפלגה, מה שזיכה אותו בכינוי המבודח "יושב-הראש של הכול".
באותה ההזדמנות, משנתו האידיאולוגית של שי, גיבוב מלים המכונה "תורת שי ג'ינפינג לסוציאליזם בעל מאפיינים סיניים לעידן החדש", הוכנסה לחוקת המפלגה, מה שהזניק ביתר שאת את פולחן האישיות שכבר התחיל במהלך כהונתו הראשונה. הצירוף "עידן חדש" הבהיר ששי אינו רואה עצמו כממשיכם הישיר של קודמיו אלא כמנהיג מסוג אחר. כל אלה גררו השוואות לדמותו של מאו דזה-דונג, ושי ג'ינפינג הוכתר בכותרות העיתונים במערב ל"מנהיג הסיני החזק ביותר מאז מאו".
יציבות כערך עליון
ההשוואה למאו והצגתו של שי כשליט החזק ביותר מאז תקופתו הן דבר מתבקש לכאורה, אבל בה בעת הן פשטניות ביותר ממובן אחד. בראש ובראשונה הן מעידות על זיכרון היסטורי קצר מדי. עם כל הכבוד למעמד שביסס לעצמו שי ג'ינפינג, הוא עדיין רחוק מאוד מלעמוד באותם אתגרים שבהם עמד דֵנג שיאופינג, מנהיג סין שהוביל את הרפורמות החל משלהי שנות ה-70 ושינה את פניה של סין מן היסוד. דנג, שחזר לזירה הפוליטית אחרי שנרדף במהפכת התרבות והצליח בתוך כשנתיים להעמיד את עצמו בראש המפלגה אף על פי שלא סומן כיורשו של מאו, הנהיג שינוי דרסטי בכיוון שבו צועדת סין תוך התנגדות עזה מבפנים ואין-ספור טלטלות, והוא מי שהפך את סין למעצמה שהיא כיום. במובן זה, לא רק שדנג, ולא שי, הוא "מנהיג סין החזק ביותר מאז מאו", אלא אם נשפוט על פי תרומתו ארוכת הטווח לסדר העולמי במאה ה-21, הוא גם כנראה אחד המנהיגים המשפיעים ביותר שידע העולם כולו במאה ה-20, אם לא המשפיע שבהם.
שנית, לבד מנטייתם של השניים לריכוזיות ורודנות, מאו דזה-דונג ושי ג'ינפינג מובילים מודל שלטוני שונה בתכלית השינוי. בעוד שמאו שאב חלק לא מבוטל מעוצמתו מהתססה מתמדת, משיתוף הציבור בקמפיינים פוליטיים ומגיוס כוחו של ההמון כדי לנהל מלחמה בלתי-פוסקת באויביו, ובהם מנגנון המפלגה הקומוניסטית עצמו, שי ג'ינפינג נוקט גישה שהיא ההפך הגמור. המעורבות המצומקת ממילא של הציבור הסיני בפוליטיקה ובאקטיביזם חברתי הצטמצמה כמעט לאפס, ו"יציבות" היא עיקרון מקודש עד כדי כך שהחשש מפני תסיסה חברתית הוא קובע המדיניות מספר אחת, ובכוחו להניע תהליכים מסוג אחד ולבלום תהליכים מסוג אחר, חיוניים ככל שיהיו.
לא פחות חשוב, ההשוואה למאו ממקדת את הדיון יתר על המידה בתכונותיו של שי ג'ינפינג האיש, תוך התעלמות מהתהליכים ההיסטוריים ומהמאבקים הפנים-מפלגתיים שעיצבו את אופי המשטר הנוכחי. 30 השנים שקדמו לעליית שי ג'ינפינג התאפיינו במאבק מתמיד בין סיעה רפורמיסטית לסיעה שמרנית בתוך שורות המפלגה. בעוד שהרפורמיסטים הטיפו להעמקת הרפורמות, ואף ניסו לקדם בזהירות רפורמות פוליטיות מדודות, חברי הסיעה השמרנית התרעמו על ההתרחקות מהאידיאולוגיה הקומוניסטית וממורשתו של מאו, האב המייסד של השושלת השלטונית הנוכחית. המרמור הזה הקיף היבטים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ודיפלומטיים, ואחת הטענות המרכזיות שהטיחו השמרנים בהנהגת המפלגה הייתה שזו מכרה את סין תמורת כסף זר. מנהיגי סין מאז מאו, מדנג שיאופינג ועד יורשיו, תמרנו במיומנות בתוך המטוטלת הזאת: מצד אחד הם דבקו ברפורמות הכלכליות ובפתיחות כלפי חוץ למורת רוחם של השמרנים, אבל מצד אחר הקפידו להשאיר את הפוליטיקה נחלתה הבלעדית של המפלגה.
.jpg "דנג שיאופינג. שינה את סין מהיסוד (צילום: AP) (צילום: AP)")
לצד ההישגים העצומים שנזקפים לזכות מדיניות הרפורמות של דנג, תחלואותיה הכלכליות, החברתיות והסביבתיות הגיעו לשיאן בדיוק בזמן ששי ג'ינפינג נכנס לתפקידו. את האמונה שסטייה אידיאולוגית והתרופפות מעמד המפלגה הן האשמות המרכזיות בתחלואות אלה חלקו הן שי ג'ינפינג, שכמו קודמיו מתמרן במיומנות בין שתי הסיעות, והן אנשי הסיעה השמרנית. האחרונים ראו בשי מי שיושיע את המפלגה ויעלה את סין מחדש על דרך המלך. המסקנה המשותפת הייתה ברורה – יש לבצר את מעמד המפלגה באמצעות הידוק הרסן הפוליטי והחברתי, מיגור השחיתות וקשרי ההון-שלטון, חיזוק הממד האידיאולוגי והמרת הפתיחות כלפי חוץ בהסתגרות ולאומנות, שמא יחזור על עצמו תסריט האימים שאירע בברית המועצות.
איך מהדקים עוד יותר את השליטה באוכלוסייה שממילא חיה בדיקטטורה? בשביל זה יש אינטרנט.
"כוחות מערביים אנטי-סיניים מנסים בלא הרף, וללא הועיל, לנצל את האינטרנט כדי למוטט את סין. כבר לפני שנים הכריזו פוליטיקאים מערביים כי 'עם האינטרנט, יש לנו דרך חדשה לטפל בסין' וכן כי 'מדינות סוציאליסטיות ישליכו עצמן לזרועות המערב, וזה יתחיל מהאינטרנט' (...) לשאלה אם נצליח לעמוד איתן ולנצח בקרב על האינטרנט יש השלכות ישירות על הביטחון הפוליטי והאידיאולוגי של ארצנו" (שי ג'ינפינג, אוגוסט 2013)
צנזורת הרשת בסין נולדה מיד עם הופעת ניצני האינטרנט הראשונים במדינה. הפוטנציאל של האינטרנט, לטוב ולרע, הובן היטב על ידי המשטר הסיני. מחד גיסא, סין לא יכלה להרשות לעצמה להחמיץ את מהפכת המידע. מאידך גיסא, היא קלטה את הסכנה האורבת למשטר דיקטטורי שנתיניו יזכו לחופש מידע ויוכלו להתארגן בקהילות וירטואליות נטולות גבולות.
בראשית העשור, הצנזורה ברשת הסינית הועלתה כבר לדרגת אומנות. הגישה לפייסבוק, טוויטר ויוטיוב נחסמה לחלוטין כבר ב-2009, ושירותי גוגל גוועו אט-אט עד שהתפוגגו לגמרי גם הם. הפונקציות שמילאו אתרים אלה הומרו באתרים מקומיים שהיו נתונים תחת פיקוח הדוק של המשטר ושיתפו עמו פעולה בתמורה לנתח שוק גדל והולך. למעשה, בתוך פחות משני עשורים מאז נשלח האימייל הראשון מתחומה הצליחה סין להקים מרחב מקוון עצמאי ונפרד. לכאורה, זאת היתה הצלחה מסחררת, ובכל זאת, נותר מטרד אחד שיש לטפל בו.
בדיונים על האינטרנט הסיני קיימת נטייה להתמקד בצנזורה ובהיעדר חופש מידע – אותה "חומת אש" ידועה לשמצה שמונעת גישה לאתרים בינלאומיים "בעייתיים". כל מי שניסה לגלוש באתרים בינלאומיים מתוך סין – כולל באתרים שאינם חסומים באופן רשמי ושאינם מהווים כל איום על המשטר – יוכל להעיד על יעילותה המופרזת של "חומת האש" הזאת, שהופכת את הגלישה לחוויה בלתי נסבלת. המשטר הסיני אכן עושה כמיטב יכולתו – וגם מצליח – למנוע מנתיניו לקרוא על הטבח בכיכר טיאננמן בשנת 1989, להיחשף לעוצמת הזוועות של הרעב הגדול שהיכה בסין ב-1961-1958 כתולדה ממדיניות פושעת של מאו, או להתוודע לפרשיות שחיתות עסיסיות בצמרת המפלגה שמתפרסמות בכלי תקשורת זרים. אף על פי כן, זאת אינה הדאגה העיקרית שלו.
לסרס את ווייבו
הסכנה האמיתית שנשקפת למשטר הסיני מהאינטרנט – כמו לכל משטר אוטוריטרי אחר – היא כוחו לשמש פלטפורמה להתארגנויות חברתיות ופוליטיות, או במילים אחרות: לאפשר גיבוש סולידריות קהילתית. זאת הסיבה העיקרית שאתרים כפייסבוק וטוויטר, ובשלב מאוחר יותר גם אפליקציות זרות כוואטסאפ וטלגרם, נחסמו בסין. החשש שהתארגנות קהילתית שמקורה ברשת תתורגם למחאה ברחוב כבר התממש בעבר, כאשר באפריל 1999, בהפתעה גמורה מבחינת השלטונות, התאספו אלפים מחברי הפאלון גונג סביב מתחם ג'ונגנאנחאי הממשלתי שבבייג'ינג, ודרשו את שחרור חבריהם לתנועה שנעצרו בעיר טיינג'ין כמה ימים קודם לכן.
שנת 2011 שלחה כמה תזכורות נוספות. סין צפתה בבעתה במתרחש במזרח התיכון, שם הצליחו התארגנויות מהמרחב המקוון לגלוש לרחוב ולהפיל רודנים כל-יכולים שמשלו במשך עשורים. בזירה הפנימית, היו אלה ימי הזוהר של ווייבו, שירות המיקרו-בלוג של ענקית האינטרנט המקומית סינה, מעין שיבוט סיני של טוויטר. ווייבו נהפכה באותה השנה לדבר הכי חם ברשת הסינית, עם מאות מובילי דעה, כולל מקורבים למערכת השלטונית עצמה, שלא חששו למתוח ביקורת נוקבת על התנהלות המפלגה והממשלה. בווייבו לא העזו אמנם לנגוע בקודש הקודשים – עצם הלגיטימיות של המפלגה הקומוניסטית למשול בסין – אבל בתחילת העשור צמחו בה מחאות על מפגעים סביבתיים, שחיתות, ניצול שרירותי של סמכות שלטונית, מחדלים בטיחותיים ורשלנות מקצועית. התכונות של ווייבו אפשרו תפוצה מהירה, הפוסטים נהפכו לוויראליים בן-רגע, ואחדות מהמחאות שצמחו ברשת גלשו לרחוב ואף הצליחו לשנות מציאות.
זאת הייתה תופעה שסין לא יכלה להשלים עמה, והמשטר התמודד איתה בשיטת המקל והגזר. ראשית כול היה עליו לסרס את ווייבו, והוא עשה זאת ביעילות מצמררת. מובילי הדעה הבעייתיים קיבלו במקרה הטוב אזהרה ידידותית, במקרה הרע חשבונותיהם נמחקו ובמקרה הגרוע הם פשוט נלקחו למעצר. כדי לרסן את כל יתר המשתמשים ולמנוע תפוצה של פוסטים שאינם לרוחו של המשטר, הושק קמפיין "המלחמה בשמועות". קמפיין זה היה לכאורה המאבק הראשון בפייק ניוז, עוד לפני שהמונח הזה נזרק לחלל הציבורי. אלא שהכול מתחיל ונגמר בהגדרת המילה "שמועה", והיא, לתפיסת השלטונות, כל ידיעה שמקורה אינו בתקשורת הסינית הממלכתית, מנגנון התעמולה המנופח בתבל. די בכך ש"שמועה" כזו נצפית 5,000 פעמים או משותפת 500 פעמים כדי שמי שהפיץ אותה יסתכן במאסר של עד שבע שנים.
מה זה כרטיס אשראי?
על מידת ההצלחה של הצעד הזה יכול להעיד ההבדל העצום בין התגובה לתאונת הרכבת שאירעה בדרום מזרח סין ביולי 2011 לבין התגובה לפיצוץ במחסן לחומרים כימיים שהרעיד את עיר הנמל טיינג'ין באוגוסט 2015. האירוע הראשון עורר מהומת אלוהים שהתמקדה כמעט כולה בווייבו, שם הגולשים לא רק חשפו את האמת שהרשויות ניסו להסתיר, אלא גם דרשו – ולבסוף אף קיבלו – דין וחשבון מצד הגורמים האחראים. המחאה ברשת הביאה לידי פיטוריו של שר הרכבות (שכעבור שנתיים אף הורשע במסגרת המלחמה בשחיתות) ולרענון מקיף בנוהלי הבטיחות במערך הרכבות המהירות. האירוע השני, שהיה אסון חמור בהרבה בממדיו ובהשלכותיו, עבר בקול ענות חלושה והושתק לא רק בתקשורת הרשמית אלא גם ברשתות החברתיות.
בתמורה על המקל הזה פיצה המשטר את הגולשים הסינים בגזר המפתה ביותר שהם יכלו לקבל, ושהתברר לימים כמלכודת דבש: אפליקציית-על. חברת טֶנסֵנט, המתחרה של ענקית האינטרנט סינה, השיקה באותו הזמן את אפליקציית המסרים המיידיים וויצ'ט (WeChat), שמשולבת בה רשת חברתית המיועדת לטלפונים חכמים. דמיינו מיזוג של וואטסאפ ופייסבוק תחת קורת גג אחת. בהתחשב בשימוש הגובר באותה תקופה בטלפונים חכמים, וויצ'ט הופיעה בתזמון מושלם מבחינת הציבור הסיני, והרשת החברתית שלה התאימה בדיוק לדרישות המשטר. היו בה הגדרות פרטיות מחמירות, לא מפאת דאגה לפרטיות הגולשים חלילה, אלא כאלה שלא מאפשרות כתיבת פוסטים פומביים או שיתוף, ובאופן כללי מקשות על כתיבת פוסטים שיש בהם מלל בלבד. בד בבד הוגבל מספר המשתתפים בקבוצות הדיון בשירות המסרים המיידיים של האפליקציה ל-500 לכל היותר. המשטר עט על ההזדמנות, ולא הפריע לטנסנט לצמוח ולהפוך לחברת הטכנולוגיה המובילה בסין, ולמקימהּ פוני מא להפוך ברבות השנים לסיני העשיר בתבל. במקביל נהפכה ווייבו בהדרגה מרשת חברתית-פוליטית בועטת לבמה לרכילויות סלב.
הרשת החברתית והמסרים המיידים הם רק טפח ממה שמציעה וויצ'ט. עם הזמן התווספו לאפליקציה שירותי היכרויות, חיפוש, מפות, משחקים ופידים חדשותיים. בוויצ'ט אפשר גם להזמין כרטיסי טיסה ורכבת או מקומות בבתי מלון ובמסעדות ואחר כך לכתוב עליהם ביקורת. הקוד האישי של משתמש וויצ'ט יכול כיום לתפקד אפילו ככרטיס רב-קו. אולם גולת הכותרת באפליקציה היא הארנק האלקטרוני. חשבון הוויצ'ט של המשתמשים מקושר ישירות לחשבון הבנק שלהם, ובאמצעות סריקה פשוטה של קוד QR אפשר לשלם בכל בית עסק בסין בלי לשלוף את הארנק האמיתי. נוסף על כך, וויצ'ט מאפשרת להעביר כספים בין חשבונות פרטיים לחשבונות מסחריים ובין משתמשים פרטיים לבין עצמם. ההצלחה הייתה מסחררת. התשלום האלקטרוני כל כך נפוץ כיום בסין עד שאפילו קבצנים תולים על צווארם תגית ועליה קוד QR המקושר לחשבון הוויצ'ט שלהם. במקומות רבים – לא רק בערים הגדולות – אם תנסו לשלוף מזומן או סתם לשלם בכרטיס אשראי, תיתקלו במבטים משתוממים שינטעו בכם את התחושה שזה עתה הגעתם במכונת זמן מימי הביניים.
וויצ'ט היא אפליקציית-על. אין צורך לצאת ממנה, כי אפשר לעשות באמצעותה כמעט הכול, מה שהופך את החיים לפשוטים ונוחים להפליא. אבל הנה המלכוד: מסד הנתונים העצום שמחזיקה וויצ'ט על השרתים שלה, ובו שמכם המלא, מספר הטלפון שלכם, צילום תעודת הזהות שלכם, פרטי חשבון הבנק שלכם, ההתכתבויות המלאות שלכם כולל השיחות הקוליות ושיחות הווידאו, הפעילות שלכם ברשת החברתית, השותפים שלכם לדייטים, מקומות שבהם ביקרתם או אכלתם ובעיקר מה קניתם והיכן – כל אלה חשופים לעיני הרשויות כל אימת שהן ידרשו, ללא צו בית משפט.
ריבונות במרחב המקוון
אובדן הפרטיות המוחלט שמאפשרת וויצ'ט מצטרף להתקדמות הטכנולוגית שחלה בעשור האחרון בתחומים כמו IoT (האינטרנט של הדברים), בינה מלאכותית, ביג דאטה, זיהוי פנים וניהול מאגרים ביומטריים – תחומים שסין מאמצת בחפץ לב ואף מפתחת בעצמה. מצלמות אבטחה מצויות כיום בכל פינת רחוב, חשוכה ונידחת ככל שתהיה, וטכנולוגיות ביומטריות נכנסות לשימוש גובר והולך. החיים של הסינים מתועדים ונשמרים עד הפרט האחרון. לזאת יש להוסיף את מערכת הדירוג החברתי, שיטה המדרגת את האזרחים על פי ההתנהגות שלהם ברשת ובחיים האמיתיים. כך, למשל, אזרח שפרע הלוואה בזמן, פינה מקום ברכבת התחתית לזקן, כתב פוסטים בשבחי המשטר וקנה באינטרנט חיתולים או מזון לתינוקות יקבל ניקוד גבוה ובהתאם לכך יזכה ליחס מועדף בשורה של מקומות. במקרה ההפוך, אם למשל קניתם ברשת אביזרי מין, לא פרעתם הלוואה בזמן, ירקתם ברחוב או חלילה כתבתם משהו בגנות המשטר, יוּרדו לכם נקודות ובמקרים חמורים יוטלו עליכם סנקציות כמו איסור על רכישת כרטיסי רכבת או כרטיסי טיסה. סין המודרנית צועדת לעבר מציאות אורווליאנית, אלא שהיא עטופה בהרבה מאוד כסף ובנוחות בלתי רגילה.
בוועידת האינטרנט העולמית שנערכה בדצמבר 2015 בעיירה הציורית ווּגֵ'ן הסמוכה לשנגחאי הציג שי ג'ינפינג בנאומו את רעיון ה"ריבונות במרחב המקוון". רעיון זה גורס שכשם שרשויות המדינה נהנות מסמכות בלעדית לנהל את ענייניהן במרחב הגיאוגרפי שעליו הן מופקדות, כך גם שמורה להן הזכות הבלעדית לשלוט בכל הנעשה במרחב האינטרנטי בתוך אותם גבולות. סין מיישמת תפיסה זאת הלכה למעשה בכך שבנתה רשת אינטרנט מקבילה ותחומה בגבולות ברורים. רשת עצמאית ונפרדת, שבלחיצת כפתור יכולה להתנהל במנותק מהרשת העולמית; רשת שיש למדינה שליטה מוחלטת בנעשה בתוכה.
המציאות הזאת היא חלום הביעותים של מבשרי האינטרנט, שבתחילת הדרך שיוו בנפשם מרחב חופשי ונטול גבולות, הרחק מהישג ידן של ממשלות ורשויות חוק. היא משקפת היטב את מגמות ההסתגרות הנוכחיות של סין, אבל הסכנה האמיתית בה טמונה בהשפעה על מדינות אחרות בעולם. רוסיה, איראן וטורקיה הן אחדות מהמדינות שבהשראת תפיסת "הריבונות במרחב המקוון" של שי ג'ינפינג ובסיוע הידע הטכנולוגי שהצטבר בסין עם יישומה בשטח, בונות בימים אלה בעצמן אינטרנט מפוקח ועצמאי, שאפשר לנתקו מהרשת העולמית בלחיצת כפתור. למרבה החרדה, ייתכן שזאת רק שאלה של זמן עד שרעיונות אלה יחלחלו גם אל מחוץ לעולם הלא-דמוקרטי.
באורח פרדוקסלי, את החזות החיצונית הנוצצת של סין, תשתיות התחבורה המתקדמות שלה וגורדי השחקים המפוארים אפשר לזקוף לא מעט לזכות המשבר הפיננסי שטלטל את העולם ב-2009-2008. כדי להיחלץ מהמשבר ולמצוא חלופה לצניחה בהזמנות מחו"ל שהיו מנוע הצמיחה העיקרי בכלכלת הייצוא של סין, החליטה המדינה להפנות השקעות עתק לבנייה ולתשתיות. סין אמנם נפגעה קשות מהמשבר כשאלפי מפעלים נסגרו ומיליונים איבדו את מקום עבודתם, אבל היא התאוששה במהרה אחרי שצלחה את תקופת הזעזוע הראשונית. בתחילת העשור היא שוב רשמה נתוני צמיחה מסחררים, כעשרה אחוזים בשנה.
כדי להמריץ את הכלכלה יזמו וזירזו הרשויות המקומיות – בעידוד הממשלה המרכזית – פרויקטים של תשתיות, והזרימו לתוכם טריליונים של יואנים. במקביל הן השתמשו במשאב היקר ביותר שברשותן – קרקעות, שחלקן הלא מבוטל הופקע מחקלאים, ומכרו אותן ליזמים וכך גרמו לתנופת בנייה עירונית חסרת תקדים. אלא שלכל זה היה מחיר, ויותר מאחד.
הכסף היה חייב להגיע מהיכן שהוא, וכך נקלעה סין למערבולת של הלוואות וחובות עתק. החובות האלה חובקי כול – החל ברשויות המקומיות, עבוֹר בחברות הממשלתיות וכלה ביזמים פרטיים ובמשקי הבית. אִם לשני סוגי הגופים הראשונים הִלוו כסף הבנקים הגדולים, שבהוראת הממשלה המרכזית מוותרים לעת עתה על אי-פירעון, הרי שחלק נכבד מהכספים שלָוו גורמים שהממשלה לא עומדת מאחוריהם מקורו בבנקאות צללים, שנתונה תחת פיקוח רופף של הרשויות אם בכלל. אלה וגם אלה מעמידים את כל המערכת הפיננסית של סין בסכנה חריפה של אי-יציבות.
ערי רפאים סיניות
במקרים רבים תנופת הבנייה הייתה על ריק, תרתי משמע. על קרקעות חקלאיות שהופקעו נבנו רבעים חדשים או "אזורי פיתוח" בסמוך לערים קיימות. סינים רבים אמנם רכשו בתים באזורים האלה, מה שסייע להפיח עוד אוויר בבועת הנדל"ן המנופחת ממילא, אבל רק שבריר מתוכם עבר לגור בהם, גם כשהממשלות המקומיות העתיקו את משרדיהן לשם בניסיון לעודד מעבר אוכלוסייה. היות שההגירה המסיבית מהכפר לעיר נבלמה בעשור הזה ושיעור הילודה גם כך נמוך, הסינים פשוט לא זקוקים לדירות מגורים רבות כל כך. כך נוצרו להן ערי הרפאים הסיניות, שבשונה מערי רפאים בעולם שתושביהן נטשו אותן מסיבות כאלה או אחרות, הן ערים חדשות מהניילון, עם שדרות רחבות ובניינים מוארים באורות ניאון שמעולם לא אוכלסו.
יתרה מזאת, אפשר להבין בניית גורדי שחקים חדשים שמקשטים את קו הרקיע של מרכזי מסחר ופיננסים כמו שנגחאי, גואנג-ג'וֹאוּ או שֶנגֵ'ן, או את בנייתם בערי נמל מרכזיות כמו טיינג'ין ואפילו בחאנג-ג'ואו, עיר שהיא מרכז אוניברסיטאות והייטק. אבל כמה מכם שמעו על העיר חֶה-פֵיי? חה-פיי היא בירת מחוז אַנחְוֵוי, מובלעת ענייה המוקפת בכמה מהמחוזות העשירים במדינה. כלכלת המחוז מתבססת בחלקה הנכבד על אספקת מהגרי עבודה לשלושת המחוזות הסמוכים ג'יאנגסוּ, שנגחאי וגֶ'ה-ג'יאנג, אבל בבירתה נבנה בימים האלה אחד מגורדי השחקים הגבוהים בעולם, שייתמר לגובה של מעל 500 מטרים. מה ההיתכנות הכלכלית של הבנייה הזאת? מי ישלם שכירות על משרדים בגורד שחקים הממוקם בטבורה של עיר שאינה מרכז הייטק, פיננסים, משפטים, תעשייה או מחקר ופיתוח?
אחת הסיבות למצב העניינים הזה הוא שסין אינה מצליחה להיגמל ממרוץ התמ"ג. פקידי ממשלה זוכים להערכה ולקידום בין היתר על פי מדדי הצמיחה שהשיגו כל אחד בטריטוריה שלו. התחרות ביניהם מי ישיג תוצאות גבוהות יותר מזינה עוד יותר את מנגנון ההלוואות והחובות, ולא פעם אחראית לדיווחים שקריים ומנופחים על נתוני צמיחה. אולם למרות כל אלה, החל בשנת 2012 נרשמת האטה הדרגתית גם בצמיחה, ששיעורה, על פי הנתונים הרשמיים, מתאים באורח פלא ליעדים שהציבה הממשלה.
צבא של האקרים
הבעיות האלה לא נעלמו מעיניה של ההנהגה החדשה בראשות שי ג'ינפינג, שהבין כי נדרשת מחשבה מחודשת על מודל הפיתוח הכלכלי. עם כניסתו לתפקיד הכריז שי כי על כוחות השוק להיעשות גורם מכריע בקביעת המדיניות הכלכלית, מה שהפיח תקוות מחוץ לסין שרפורמה מרחיקת לכת ממשמשת ובאה, רפורמה שתלווה, אולי, גם בליברליזציה פוליטית. במישור הפוליטי אירע ההפך הגמור, עם התחזקות המגמות האוטוריטריות, ההסתגרות, השמרנות והלאומנות. אולם גם במישור הכלכלי, שי לא הצליח להוביל רפורמה שתשחרר את סין ממרוץ התמ"ג וממערבולת ההלוואות והחובות ותטפל בחוסר היעילות והבזבוז של החברות הממשלתיות המפלצתיות, שרק התחזקו מאז.
תחת זאת החליטה סין לנער את מגזר הייצור באמצעות עידוד "חדשנות". החלטה זאת משתקפת היטב בתוכנית "תוצרת סין 2025", שמטרתה לשנות מן היסוד את התחומים שבהם מתמקדת התעשייה הסינית, להציב את סין בקדמת הבמה העולמית ולהדביק פערים טכנולוגיים בתחומים שהמערב נהנה בהם מיתרון ניכר. במסגרת זאת הוחלט להעניק תמריצים למכוני מחקר ולחברות מקומיות בעשר תעשיות ליבה שיעמדו בחזית המחקר והפיתוח, וביניהן ביו-רפואה, מִחשוב ורובוטיקה, הדור הבא של טכנולוגיות מידע, תעופה וחלל, ציוד ספנות ורכבים ירוקים. רבות מהחברות שזכו לתמריצים השמנים האלה הן חברות ממשלתיות שקשורות בקשרי עבותות למנגנוני המפלגה.
עיון מעמיק יותר בפרטי התוכנית חושף עובדה מעניינת: לצד תמריצים לחברות המקומיות לעסוק במחקר ופיתוח ולהקטין את התלות בטכנולוגיה זרה, התמריצים מיועדים גם לרכישה של טכנולוגיות כאלה מחוץ לגבולות סין. במילים אחרות, מה שאינך מסוגל לפתח בעצמך, או לכל הפחות לפתח בזמן הרצוי לך, תקנה במיליארדים של דולרים בחוץ. וכדי לשים את היד על טכנולוגיות שלא מצליחים לרכוש הוקם מערך ריגול תעשייתי מעוטר בצבא של האקרים מיומנים, שלא רק לומדים על הטכנולוגיות שמפתחים מעבר לגבול אלא גם גונבים אותן במקרה הצורך, הכול למען המולדת. אם נשכלל עוד יותר את האמירה שלעיל – מה שאינך מצליח לפתח, תקנה, ומה שגם אינך מצליח לקנות, תגנוב.
תן לי את הקוד שלך
מן הצד השני של המשוואה, בעוד מנהיגי סין מטיפים מעל כל במה אפשרית בעד סחר חופשי ונגד פרוטקציוניזם, תוכנית "תוצרת סין 2025" מציגה את ההפך הגמור. ידה האחת של סין שופכת כספים על רכישת טכנולוגיות מעבר לים, ואילו ידה האחרת דוחקת החוצה חברות זרות שמעוניינות להשקיע בענפים הנמנים בתוכנית. סין מערימה קשיים בתקינה וברישוי ונוקטת שורת צעדים שמטרתם אחת – לאלץ חברות זרות שמעוניינות להיכנס לשוק הסיני להעביר את הטכנולוגיות שלהן לידיים סיניות. כך מחויבות חברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות סיניות, להחזיק את המידע הרגיש שלהן על שרתים סיניים ובמקרים מסוימים אף להעביר לסינים קודי מקור ואלגוריתמים. במקרה של תוצר פיתוח משותף, הקניין הרוחני נותר בידיים סיניות. כמו כן, באמצעות מושגים מעורפלים-בְּכוונה כגון "ביטחון לאומי" מוציאה סין ענפים מסוימים אל מחוץ לתחום שחברות זרות מורשות להיכנס אליו.
"חדשנות" היא מונח מעניין בהקשר הסיני. סין אמנם מתהדרת בה בתחומים כמו רכבות מהירות, מסחר מקוון ותשלום אלקטרוני, אבל אף אחת מהטכנולוגיות האלה אינה המצאה סינית, גם אם סין השכילה ליישם אותן בשטחה בזריזות ובאופן יעיל יותר מרוב המדינות בעולם. חדשנות מצריכה חופש מידע, חילופי ידע ואווירה שמעודדת יצירתיות, אבל סין של שי ג'ינפינג צועדת בכיוון ההפוך. בשל הסגירה ההרמטית של האינטרנט, מדענים סינים מתקשים יותר ויותר להיחשף למחקרים שמתפרסמים במערב. בד בבד, האקדמיה הסינית נמחצת תחת מכבש פוליטי שאוסר על החוקרים והמרצים לחשוף את תלמידיהם לרעיונות מערביים ומדרג אותם על פי "ביצועים אידיאולוגיים". לצד זאת, הערכים המרכזיים שמטפחת מערכת החינוך הנוקשה, שיעדה המרכזי הוא לעצב נתינים צייתנים למפלגה ולא אנשים חושבים, הם תחרותיות, לאומנות וסגירות. על יצירתיות וחשיבה ביקורתית אין מה לדבר.
אחת התיאוריות המקובלות בנוגע לסין היא הזיקה בין צמיחה כלכלית ליציבות פוליטית. לפי התיאוריה הזו, המפלגה שואבת את הלגיטימיות הציבורית שלה מכך שחילצה מאות מיליונים מעוני, וכן מהשיפור הניכר והמתמיד ברמת החיים ומההבטחה לעתיד כלכלי טוב עוד יותר. בהתאם לאותו ההיגיון, אם הצמיחה תיבלם וסין תיקלע למשבר כלכלי שידרדר את רמת החיים, יפגע באופטימיות של האזרחים ויערער את האמון שלהם בכלכלה – היא תסתחרר בחוסר יציבות חברתי שיעמיד אותה במשבר פוליטי חריף, עד כדי כך שהוא עלול לאיים על עצם שרידותה של המפלגה ובמקרה הגרוע אף למוטט את המדינה. ההנחה הזאת היא גם אחד הגורמים שעשויים להסביר מדוע סין לא מצליחה להשתחרר מדפוס הפיתוח הנוכחי שמקדש צמיחה בכל מחיר ולערוך רפורמות נחוצות.
בתיאוריה הזאת יש יותר מגרעין של אמת. "יציבות" היא ערך מקודש עד כדי גיחוך בסין של העשור האחרון, והחשש מפני תסיסה חברתית לא רק מכתיב את מעשי השלטון הנוכחי, אלא עומד בבסיס המחשבה הפוליטית של סין מקדמת דנא ועובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה של סין הקיסרית. אף על פי כן, ראוי להעמיד את התיאוריה הזאת למבחן. במישור הכלכלי, מרוץ הצמיחה של סין נובע לא רק מחשש מפני אי-יציבות, אלא גם מהחיפזון להכניס אותה למועדון המדינות המפותחות – "העולם הראשון" – לפני שגורמים דמוגרפיים ואחרים יפילו אותה למה שמכונה "מלכודת ההכנסה הבינונית". כדי להסביר את השאיפה להפוך את סין למעצמה מובילה יש לבחון מחדש את מקור הלגיטימיות של המפלגה.
המעצמה, בה"א הידיעה
סין הקומוניסטית מתורגלת בטלטלות קשות משחר ימיה. הרעב הגדול, מהפכת התרבות, השינויים הדרמטיים עם מות מאו והרפורמות של דנג, ההפגנות בכיכר טיאננמן ואובדן הפרנסה של עשרות מיליונים מפועלי התעשיות הכבדות בשנות ה-90 הם ככל הנראה זעזועים קשים יותר ממה שצופן בחובו משבר כלכלי. את כולם שרדה המפלגה הקומוניסטית בהצלחה. יתרה מזאת, עם כל הכבוד למפלגה ש"חילצה מאות מיליונים מעוני", אפשר לנתח את הדברים אחרת ולקבוע שהסינים עצמם, שעובדים כמו חמורים כבר ארבעה עשורים, הם שחילצו את עצמם מעוני. המפלגה פשוט הפסיקה להפריע להם, או ליתר דיוק, מפריעה להם פחות. גם זה הישג ראוי לציון.
כשדנים בלגיטימציה השלטונית חשוב לזכור על איזה רקע עלתה המפלגה הקומוניסטית הסינית. בשנת 1949 היתה סין חרבה ושבורה לרסיסים אחרי 14 שנות מלחמה עם יפן ועוד ארבע שנות מלחמת אזרחים. אולם בעיני הסינים, עוד יותר גרועות מהחורבן שהותירו אחריהן שתי המלחמות היו המכות שהיא ספגה שוב ושוב מידי מדינות המערב ואחר כך גם מידי יפן, החל ממלחמות האופיום שפרצו כמאה שנים קודם לכן. תקופה זאת מכונה בסין "מאה שנות ההשפלה". היא טראומה שמפעפעת עד היום בנפשות הסינים, גם תודות למשטר הנוכחי שמחנך על ברכיה דור אחר דור של ילדים זכים. מבחינת סין, "מאה שנות ההשפלה" הן שיבוש של מהלך ההיסטוריה ושל סדר העניינים הטבעי, סדר שבו היא ה-מעצמה, בה"א הידיעה, מרכז העולם.
מורשת המפלגה הקומוניסטית הסינית – כפי שהיא עצמה הטמיעה – היא מורשת של גוף שבזכותו התנערה סין משנות ההשפלה וזקפה שוב את גבה. זה מקור לגיטימציה לא פחות חשוב, וכנראה הרבה יותר חשוב, מהשגשוג הכלכלי ורמת החיים המשתפרת שמאפיינים רק שניים או שלושה עשורים מתוך שבעה שבהם מושלת המפלגה. לפיכך, כאשר שי ג'ינפינג מעניק לנתיניו את "החלום הסיני" ומטעים כי זהו עידן "התחייה הדגולה של האומה הסינית", הוא מאותת שהגיעה העת לפרוע את השטרות. הזוועות והעוני של תקופת מאו, שבמהלכן הצליחה סין להפוך למעצמה גרעינית כנגד כל הסיכויים, היו שלב הכרחי כדי לייצב את המערכת ולהשיב את הכבוד האבוד אחרי "מאה שנות ההשפלה"; הרפורמות שהובילו דנג ויורשיו היו נחוצות כדי להזניק את סין קדימה; ועתה, תחת הנהגתו כמובן, הסדר הטוב ישוב על כנו, וסין תזכה למעמד שהיא ראויה לו.
קל בהרבה ליישב את הסתירה שהועלתה בתחילת המאמר – הריכוזיוּת והסגירות הסינית לעומת הקִדמה והעושר שסין מציגה לעולם – כשמביאים זאת בחשבון, היות שבעיני הסינים הסתירה הזאת פשוט לא קיימת. עוצמה כלכלית, צבאית, גיאו-פוליטית וטכנולוגית הייתה מנת חלקה של סין לאורך רוב ההיסטוריה, ולכן לתפיסת הסינים אין שום דבר מערבי בתשתית תחבורה מתקדמת, בבנייה מפוארת ובקִדמה טכנולוגית. הן היו חלק בלתי נפרד ממרקם החיים הסיני עוד לפני המפגש עם המערב, ולאורך תקופות רבות סין הקדימה את המערב ברוב התחומים. אם סין שבה למקומה הטבעי בעולם, אין שום סיבה שהיא תנהה אחר מודלים שלטוניים וחברתיים מערביים. אדרבא, היא צריכה לחזור אל הסיניוּת שלה. אחד ההיבטים בסיניות שלה, שלאורך ההיסטוריה הקיסרית נטה לבוא לידי ביטוי דווקא בתקופות שסין הרגישה שהיא בשיא עוצמתה, הוא הסגירות כלפי חוץ. לכן, החומות הפיזיות הוחלפו בחומות וירטואליות שמבודדות אותה מהעולם, וסוחרים זרים שרוצים לנגוס בעושרה יוכלו לעשות זאת רק בתנאים שהיא עצמה מכתיבה.
טייוואן, הקוץ בישבן
אולם משהו בכל זאת מעיב על "התחייה הדגולה של האומה הסינית" ומעכב את הגשמת "החלום הסיני". סין לא יכולה להשיב לעצמה את מעמדה הראוי כל עוד היא לא מאוחדת או אם מרחפת מעליה סכנת פילוג. כיסים בדלניים, שאינם נכונים להרכין ראש בפני הסדר שכופה המפלגה, מצויים בפריפריה הסינית. בטיבט ובשינג'יאנג מצליחה סין לעת עתה לרסן אותם באמצעות שילוב בין טכנולוגיות ניטור חדשניות לבין דיכוי אתני-דתי אכזרי, שבשינג'יאנג אף לובש בשנתיים האחרונות גוון לא אנושי.
בהונג קונג לעומת זאת חבורה של צעירות וצעירים מפגינים אומץ לב אזרחי שאנחנו יכולים רק להתקנא בו. הם קוראים תיגר על הסדר שהמפלגה מבקשת להכתיב, ולעת עתה מצליחים להעמיד את השלטונות הסיניים במצב של חוסר אונים לא אופייני. יש סיבות רבות לכך שסין לא מרסקת את ההפגנות האלה בכוח, אף על פי שתיאורטית היא מסוגלת להשלים את המשימה הזאת בכמה שעות. לא מן הנמנע שאחת הסיבות היא שמי שעוקבים הכי מקרוב אחר המתרחש בהונג קונג יושבים לא רחוק משם, בטייוואן.
טייוואן היא הקוץ בישבן של סין החדשה. עצם קיומה כישות מדינית הוא פצע פתוח שמזכיר למפלגה הקומוניסטית בכל רגע נתון שהיא עדיין לא השלימה את ייעודה – סין אינה מאוחדת. לא פחות גרוע מכך, היא מציעה מודל שחותר תחת התפיסה הבסיסית שמנגנוני התעמולה הסיניים מפמפמים בלא הרף, שלפיה דמוקרטיה לא מתאימה לתרבות הסינית. טייוואן היא לא רק דמוקרטיה, היא הדמוקרטיה המתקדמת ביותר באסיה, וחרף בעיותיה הכלכליות תושביה חיים במדינת עולם ראשון מפותחת ומשגשגת על כל המשתמע מכך. את כל זאת השיגה טייוואן תוך שימור התרבות הסינית המסורתית באופן שסין העממית יכולה רק לחלום עליו.
כששי ג'ינפינג שבר את המסורת שהתוו קודמיו והסיר את המגבלה מעל תקופת הכהונה שלו, היו שטענו שהוא רוצה להטביע את חותמו על ההיסטוריה הסינית ולהיזכר כמנהיג שריפא את הפצע, איחד את המולדת והגשים הלכה למעשה את התחייה הדגולה של האומה הסינית. תיאורטית, ועל אף המחיר הנורא שהיא עצמה תשלם, סין יכולה לכבוש את טייוואן ולכפות את האיחוד בכוח צבאי. אולם בסדר העולמי הנוכחי קשה להאמין שתרחיש זה יתממש, והפתרון המקודם זה עשרות שנים חותר לאיחוד בדרכי שלום.
בעודם צופים במתרחש בהונג קונג, יותר ויותר טייוואנים מתרחקים מהחזון של האיחוד ותומכים בעצמאות האי, מבועתים מהסדר החדש שסין של המפלגה הקומוניסטית תנסה להשליט עליהם. מחיצה סופית של מחאת הונג קונג בכוח צבאי רק תרחיק את הטייוואנים עוד יותר מרעיון האיחוד. כששי ג'ינפינג טבע את המונח "החלום הסיני", הוא בוודאי לא התכוון לתרחיש שבו חזון האיחוד רק הולך ומתרחק. אם כבר, יש להניח שתרחיש מעין זה דומה בעיניו לחלום בלהות.
קובי לוי כותב על סין בפורום לחשיבה אזורית . עוד ממאמריו תמצאו כאן .
לפנייה לכתב/ת 
