80 שנה ל"חלף עם הרוח": הסקנדלים מאחורי הסרט המכניס בהיסטוריה
1,400 שחקניות נבחנו לתפקיד סקרלט אוהרה לפני ויויאן לי, קלארק גייבל חשש שרט באטלר יפגע בגבריותו, והשחקנית השחורה לא הורשתה לשבת עם שאר הקאסט - אך זכתה באוסקר. "חלף עם הרוח" הוא הסרט המכניס ביותר אי פעם, אך מה שקרה מאחורי הקלעים יכול להיות פיצ'ר בפני עצמו
השבוע מציין העולם 80 שנה לבכורת הסרט "חלף עם הרוח". האפוס הדרמטי שנמשך קרוב לארבע שעות והתבסס על הרומן המצליח של מרגרט מיטשל, צלל אל הדרום העמוק של ארצות הברית בתקופת מלחמת האזרחים ואחריה. במרכזו סקרלט אוהרה, יפהפיה דרומית עם חוצפה ייחודית ורצון עז לטרוף את החיים. בימים הקשים בזמן ואחרי המלחמה הנחישות שלה תציל אותה ואת הקרובים לה, אבל ביומיום היא בעיקר מרתיעה את כל הסובבים אותה. כולם, מלבד רט באטלר, שמתאהב בצעירה יוצאת הדופן, שלרגע לא מתנהגת כמו שאר הבנות המעודנות סביבה.
"חלף עם הרוח" נחשב לאחד הסרטים האהובים והמכניסים בתולדות הקולנוע. היום קשה לדמיין סרט באורך של כמעט ארבע שעות מוציא כל כך הרבה אנשים לקולנוע, אבל אז, ב-1939, הוא שבר את כל השיאים. אם מחשבים את סך ההכנסות שלו לפי מד האינפלציה, אז מדובר בסרט המכניס ביותר בכל הזמנים עם הכנסות שמסתכמות ב-3.86 מילארד דולר. יותר מ"הנוקמים: סוף המשחק" ויותר מ"אווטאר". משפטים כמו After all, Tomorrow Is Another Day ו-Frankly My Dear, I Don’t Give a Damn נחקקו בדנ"א התרבותי ודמויותיהן של סקלרט בגילומה של ויויאן לי ורט בגילומו של קלארק גייבל, הפכו לגיבורי תרבות.
מוות, בגידות, מלחמות ואהבות נכזבות עמדו במרכז הסרט, אבל מאחורי הקלעים הדרמות היו לא פחות גדולות. למעשה, לאור היסטוריית ההפקה הבעייתית שלו, מפתיע לגלות שהוא בכלל יצא לאקרנים. אפשר אפילו להגיד שמדובר בנס קולנועי. לא פחות משלושה במאים עבדו עליו, אחד מהם חטף ההתמוטטות עצבים במהלך ההפקה, כמה מהשחקנים הראשיים בכלל לא רצו את התפקיד, והבחירה בלי הבריטית לתפקיד הראשי עוררה ביקורת רבה. מעל כל זה מרחפת מעליו עננה של גזענות בשל הייצוג של הדמויות השחורות בו וביחס ההפקה אליהן.
הגבריות של קלארק גייבל נפגעה
הרומן של מרגרט מיטשל יצא ב-1936 ומיד הפך לרב מכר מצליח ואף זכה בפרס פוליצר לספרות. האגדה מספרת שהסיבה היחידה שמיטשל כתבה את הספר היא כי היא נהגה לשלוח את בעלה באופן קבוע לספרייה כדי שיביא לה ספרים לבקשתה. יום אחד הוא שאל אותה, "אולי במקום לקרוא כל כך הרבה ספרים תכתבי אחד?". וזה מה שהיא עשתה.
הרומן, קרוב ל-1000 עמודים, ישב זמן רב במגירה, והיא לא התכוונה לפרסם אותו. אלא שבעקבות הערה עוקצנית נוספת, הפעם מחברתה שזלזלה ביכולתה להוציא את הספר לאור, מיטשל הגישה אותו להוצאות לאור והשאר מה שנקרא היסטוריה.
למרות הצלחתו בקרב הציבור, מפיקים רבים בתקופה לא התעניינו בעיבוד הקולנועי שלו. מי שלבסוף החליט להרים את הכפפה היה המפיק העצמאי דיוויד או. סלזניק. גם הוא לא מאוד התעניין ברומן, אבל כן רצה להפיק סרט על מלחמת האזרחים. העוזרת שלו שכנעה אותו אחרת, והוא קנה את הזכויות לסרט ממיטשל ב-50 אלף דולר. לתפקיד הבימוי הוא בחר בג'ורג' קיוקור שעד אז ביים מספר הפקות גדולות כמו "רומיאו ויוליה" ו"נשים קטנות".
הפקת הסרט התחילה רק בסוף 1938 בעיקר בגלל קשיים להשיג את קלארק גייבל לתפקיד הראשי והחיפוש אחר סקרלט. זו הייתה תקופה האולפנים בהוליווד, כך ששחקנים היו כבולים לחוזים דרקוניים בחברות ההפקה שלהם. גייבל היה שייך ל-MGM וכדי ללהק אותו לסרט נדרש סלזיק להעביר לאולפן אחוזים מהצלחת הסרט. גייבל בכלל לא רצה את התפקיד אבל נעתר לבסוף משום שהדבר עזר לו בגירושיו.
גייבל, שהיה סמל הגבריות ההוליוודיות בתקופה, חשש שהסרט יפגע בתדמית שלו. הוא לא אהב את העובדה שסקרלט דוחה את רט פעם אחר פעם ושהיא מאוהבת בגבר אחר. גם אחרי שהוא הסכים לגלם את התפקיד הוא הביע שלל התנגדויות והתנהג כמו אחרונת הדיוות על הסט. גייבל אחראי לפיטוריו של קיוקור והחלפתו בבמאי ויקטור פלמינג. קיוקר היה הומו והצטיין בבימוי נשים והדבר איים על גייבל שהעדיף את הבמאי הגברי יותר, פלמינג, שדרש להדביק את הציצים של לי כדי שהמחשוף שלה יהיה בולט יותר. לא מפתיע לגלות, שגם לאחר שהבמאים הוחלפו, לי ואוליביה דה הבילנד (שגילמה את מלאני) הלכו אל קיוקור בסתר בערבים כדי לקבל ממנו הוראות בימוי. בנוסף, סירב גייבל לבכות בסצנה שבה הוא מתבשר שסקרלט עברה הפלה, שוב פעם - כי הוא פחד שהדבר יפגע בגבריות שלו. אחרי מסע שכנועים של סלזניק הוא הסכים לצלם שני טייקים - באחד הוא בכה ובשני לא - ולאחר שצפה בשניהם הסכים שהראשון טוב יותר. כל החרדה לגבריות הזאת מצחיקה במיוחד לאור העובדה שסביב גייבל היו שמועות על כך שהוא נתן שירותי מין לגברים בתחילת דרכו המקצועית. למעשה, יש הטוענים שזו הסיבה האמיתית לפיטוריו של קיוקור, מאחר והוא ידע על ההיסטוריה הסודית של גייבל.
עדיף בריטית מיאנקית
גם הליהוק של לי לתפקיד סקרלט לא עבר חלק. סלזניק בחן קרוב ל-1400 שחקניות לתפקיד הראשי, אבל הוא לא הצליח למצוא את האחת הנכונה. בטי דיוויס הייתה מעוניינת בתפקיד, לוסיל בול כמעט וירדה על ברכיה כדי לקבל אותו וקתרין הפבורן הכריזה באודישן שלה שהיא היא סקרלט אוהרה. זה לא עזר לאף אחת מהן, וסלזניק התחיל את הצילומים בלי הסקרלט שלו (הסצנה הראשונה שצולמה הייתה השריפה הגדולה באטלנטה, עבורה שרפו מבחר סטים קולנועיים מאותה תקופה, בהם זה של "קינג קונג").
לבסוף מצא סלזניק את לי הבריטית, שבדיוק ביקרה באמריקה על סט הצילומים של מי שהיה בן זוגה בתקופה, ולאחר מכן בעלה, הבמאי והשחקן לורנס אוליבייה. ישנה תיאוריה שסלזניק ידע לאורך זמן כי לי תגלם את התפקיד וכי כל החיפושים אחר הסקלרט המושלמת שלו היו למטרות יחסי ציבור בלבד, כדי שכשהוא כן יכריז על הבריטית האלמונית לתפקיד הנחשק - אנשים יקבלו זאת בהבנה אחרי חיפושים כל כך נרחבים. אסמכתות לכך אפשר למצוא בכך שלי מאוד רצתה את התפקיד גם לפני שנבחרה ושמי שהיה הסוכן של אוליביה, היה לא אחר מאחיו של סלזניק, כך שההיכרות בין השניים לא הייתה כל כך מקרית.
כך או כך, הליהוק לא עבר בשתיקה ותושבי הדרום כעסו כשגילו שאת היפהפיה הדרומית תגלם בריטית. לצד זאת, אחרי שגילו שהפבורן כמעט וקיבלה את התפקיד הם ניאותו לקבל אותה בטענה שעדיף שחקנית בריטית משחקנית יאנקית (כינוי של הדרומיים לתושבי צפון ארה"ב).
לי, שהייתה בת 26 באותו הזמן, עבדה 16 שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך 125 ימי צילום. היא הופיעה כמעט בכל סצנה בסרט וכדי להתמודד עם הלחץ עישנה ארבע חפיסות סיגריות ביום. באותה תקופה אוליבייה היה בצילומים בניו יורק והיא השתוקקה לפגוש אותו, ולכן ניסתה לסיים את עבדותה כמה שיותר מהר. על התפקיד היא קיבלה 25 אלף דולר, בעוד שגייבל קיבל 120 אלף. בפועל הוא עבד 71 יום.
הקרנת מבחן בדלתות נעולות
הפקת הסרט מתוארת כסיוט שחרג בהרבה מהתקציב המקורי. סלזניק תכנן להפיק את הסרט בסכום של 2.5 מיליון דולר אבל לבסוף הסרט עלה ארבעה מיליון דולר. התסריט שוכתב שוב ושוב, ותוך כדי ההפקה, זאת כדי לקצר אותו לזמן הולם לפיצ'ר. האווירה במהלך הצילומים הייתה כה מתוחה שפלמינג הבמאי חטף התמוטטות עצבים. בהתחשב בעובדה שבאותו הזמן הוא עבד גם על עריכת "הקוסם מארץ עוץ" אותו ביים, ובכך שסלזניק היה מפיק שהתערב בכל פרט ופרט במהלך הצילומים, קשה שלא להאשים אותו. השמועה מספרת שפעם אחת הוא זרק את דפי התסריט על לי ושבפעם אחרת הוא כמעט ונסע עם מכוניתו מעבר לצוק. בסוף הוא יצא לחופשה של שבועיים כדי להירגע, והוחלף זמנית על ידי סם ווד.
הקרנת המבחן הראשונה של הסרט הייתה בספטמבר 1939 מבלי שהקהל ידע איזה סרט הוא הולך לראות. דלתות האולם ננעלו עם תחילת ההקרנה ולצופים לא נותרה ברירה אלא להישאר עד סופו. אבל לא באמת היה צורך באמצעים כל כך קיצוניים - כאשר כתוביות הפתיחה עלו והקהל הבין על איזה סרט מדובר, נרשמה התלהבות גדולה. לא רק שמדובר ברב מכר ספרותי ואהוב, אלא שבמשך שנתיים דובר על הפקת הסרט והציפייה הייתה גדולה. אחרי הקרנת המבחן המוצלחת (ההערה היחידה הייתה שהסרט ארוך מדי) נקבעה בכורת הסרט ל-15 בדצמבר באטלנטה. יש שאומרים שזו הייתה הפעם הראשונה של סלזניק בדרום ארצות הברית.
בגלל חוקי ההפרדה הגזעניים ששלטו בדרום, השחקנים השחורים שהשתתפו בסרט לא הורשו לבוא לפרימיירה החגיגית. גייבל, שהתחבר מאוד לשחקנית האטי מקדניאל שגילמה את מאמי, התנגד לכך וסירב לבוא לבכורה. בסופו של דבר מק'דניאל שכנעה אותו והוא הלך. גם סלזניק היהודי ניסה להילחם בגזירה אבל ללא הצלחה, ושמם של השחקנים השחורים אפילו לא הופיע בתוכניה. אבל זה לא שהמצב בהוליווד היה יותר טוב - מקדניאל, שהייתה מועמדת לאוסקר על תפקיד המשנה וגם זכתה בו ובכך הפכה לשחקנית האפרו-אמריקנית הראשונה לעשות זאת, לא הורשתה לשבת עם השחקנים במהלך הטקס, והיא ושאר השחקנים השחורים בסרט ישבו בקצה האולם בשולחן נפרד.
עדיף לגלם משרתת מלהיות משרתת
בכלל, אפשר להקדיש פרק שלם בהיסטוריה של הקולנוע ליחס השחורים בסרט. בלשון המעטה - הייצוג שלהם היה סטריאוטיפי מאוד. לא רק שיש האדרה של העבדות והתעלמות מסיפורי הזוועה שכולנו מכירים, אלא שגם הדמויות עצמן מאופיינות כחדלות אישים. כך למשל ביג סם, אבל גם פריסי שזוכה לסטירות וצעקות מצד סקרלט בשל ההתנהגות שלה. למרות האוסקר של מקדניאל והחשיבות ההיסטורית שלו - אנחנו לא באמת יודעים עליה שום עליה חוץ מזה שהיא נאמנה למשפחת אוהרה - אפילו שם פרטי אין לה.
כאשר נודע כי סלזניק מתכוון לביים את הסרט, ה-NAACP (ארגון זכויות האזרחים האפרו-אמריקנים) התערב ודרש מהמפיק לעשות כמה שינויים מהותיים לטובת ייצוג השחורים. כך למשל, המילה ניגר, שהופיעה באופן תדיר בספר לא נאמרת בסרט (במקומה אומרים Darki). בספר, שחור תקף את סקרלט וחברי ה-KKK הצילו אותה, אולם אין לכך זכר בסרט ולבסוף מי שתוקף אותה היו שני גברים לבנים. למרות זאת, הייצוג עדיין בעייתי מאוד והיו שחורים שביקשו להחרים את הסרט, כאשר קריאות דומות נשמעות עד היום. גם מק'דניאל זכתה לגינוי בקהילה השחורה על כך שהסכימה להשתתף בסרט. בתגובה היא אמרה לא פעם שהיא מעדיפה לגלם משרתרת מאשר להיות משרתת. האם באמת אפשר להאשים אותה?
עומד במבחן הזמן
למרות אורכו המופרך, הסרט לחלוטין עומד במבחן הזמן (הוא משודר בימים אלה בערוצי הסרטים של yes וב-VOD). אם לעשות השוואה מעט שרירותית אבל רלוונטית - "האירי" הטרי של מרטין סקורסזה שנמשך שלוש שעות וחצי מול "חלף עם הרוח", בו צפיתי שוב לאחרונה לצורך הכתבה, חווית הצפייה ב"חלף" הייתה סוחפת יותר, במיוחד בחלקו הראשון. סקרלט היא עדיין אחת הדמויות הנשיות המרעננות על המסך, היא עצמאית וחזקה, אבל גם ילדותית ומפונקת, והדבר הופך אותה לדמות אנושית, מעוררת הזדהות וחמלה. גם שאר הדמויות סביבה לא נופלות ממנה, רט המאצ'ו הבלתי מתפשר ומלאני שבקלות הייתה יכולה להיות קלישאה מהלכת, אבל מצליחה לא להמאיס את עצמה בתמימות ובנחמדות שלה. זה הזמן לציין שאוליבה דה הבילנד, השחקנית שגילמה אותה, עדיין איתנו, היחידה מבין השחקנים הראשיים שעדיין חיה. היא בת 103, נראית מצוין, והלוואי ותזכה לראות גם את חגיגות ה-85 שנה לסרט.