ישראל שאחרי בנימין נתניהו

עדיין תישאר הסוגייה הפלסטינית, קריסה בחינוך ובבריאות, בעיות שחיתות וטוהר מידות, ובעיקר יידרש טיפול עיקש בשנאה שניצל להגברת כוחו

נדב אילפורסם: 12.12.19 , 12:57

Prime Minister Benjamin Netanyahu (Photo: AFP)

בנימין נתניהו(Photo: AFP)

הוא אולי ממאן להיפרד, אבל הסתיו חלף ויש תחושה של סוף באוויר. בימין אומרים שלא יהיה "בלוק" אחרי הבחירות, בצלאל סמוטריץ' הזכיר אתמול (יום ד') ש"הוא תמיד בגד בנו", ובטלוויזיה משודרים פרויקטים הסוקרים את חייו הפוליטיים. בליכוד יש לראשונה זה שנים מתמודד בעל משקל, גדעון סער, והוא מנהל קמפיין ללא עדינות מיותרת. אל מול הסימנים הסופניים האלה מתייצבות היכולות של אחד הפוליטיקאים המיומנים ביותר בעולם. כל הספד לבנימין נתניהו הוא מוקדם מדי עד שהוא עצמו יאמר ‑ אני פורש.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אך דמותה של המדינה שאחרי שלטונו כבר הופכת לאפשרות. בין אם זו תהיה כחול לבן, או הליכוד, או שתי המפלגות הגדולות, הן יצטרכו לעצב מחדש את דמותה של ישראל אחרי יותר מעשור. האתגרים בפני המנהיגים שאחרי נתניהו יהיו אדירים. הראשון הוא טיפול עיקש בשנאה ובדרך שבה הוויכוח הציבורי הישראלי מתנהל. בשנים האחרונות השיחה הפכה להיות חומצתית ואלימה. נתניהו לא עסק בזריעת פשרות, בייצור רטוריקה של פיוס או הסתערות על שסעים לפני שאלה יתרחבו לבקיעים. הוא עסק בניצול הכשלים האלה כדי להגביר את כוחו.

בעוד שממשלתו יזמה תוכניות רבות משמעות, נניח בציבור הערבי, היא לא הצליחה ליצור שיחה חדשה ומכבדת. נתניהו, בפשטות, השתלח בעצמו והתיר השתלחויות חסרות תקדים במחנה פוליטי יריב, במיעוטים, בתקשורת, במערכת המשפט, ביריביו בליכוד ובמחנה הימין.

אתגר אחר נעוץ ברפורמות מקיפות שממתינות מזה שנים רבות לטיפול. הרפורמה החשובה מכולן היא יצירת הסדרה או משוואה חדשה מול האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ומול חמאס ברצועת עזה. אי אפשר להתעלם מהתחומים המדיניים מול הפלסטינים, וניסיונותיו של נתניהו לעשות זאת הובילו רק להחלשת ההרתעה הישראלית - לא להתעצמותה. וגם למאות אלפי בני אדם הנתונים בפוסט טראומה בדרום.

כפי שהתברר בבחינת פיז"ה, מערכת החינוך מספקת תוצאות ירודות למרות השקעות עתק. מערכת הבריאות על סף קריסה ממש. הרפורמות במשק נתקעו לגמרי, ומחירי הדירות לא נבלמו. הפריון של המשק הישראלי נמוך ביחס בינלאומי, והמדינה פיתחה משבר ענקי בתחבורה שעולה לה ולאזרחיה מיליארדים ‑ והרבה שעות אבודות.

ישראל שאחרי נתניהו תצטרך לאתחל מחדש את היחס שלה גם לשחיתות ולטוהר מידות. ראש ממשלה הסופג כתב אישום זכאי להגנת החפות, אבל הוא לא צריך לנהל את הקרב האישי שלו בעודו שולח חיילים אל הקרב; נתניהו חתם בזמנו על הצעת תיקון לחוק הקובעת כי כהונת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום תפקע מיד.

בעיה חריפה יותר היא התפתחות תרבות שלמה של חנפנים, מאכערים ושכירי חרב, שהצליחו לחדור לכל מערכות השלטון והתקשורת. רבים מהם יחליפו נאמנויות בעידן שאחרי נתניהו, ויבקשו להציע את שירותיהם לשליטים החדשים; הם הרי לא אנשי עקרונות.

הליכוד או כחול לבן ייבחנו ביכולות שלהן לעודד מחדש ביקורת עצמית, שיפור עצמי ותיקון. ישראל המתפקדת לא כרפובליקה בעת'יסטית משנות ה-60, עם מבקר מדינה השוקל להעניק סימן "לייק" בדוחות שלו, אלא כרפובליקה שנוסדה בידי יהודים ספקנים, חששנים ויסודיים. ישראל הוקמה בידי אנשים שהבינו כי ביקורת עצמית היא מקור של כוח, לא ראיה לבוגדנות או לחולשה.

האתגר החשוב ביותר הוא השבתה של הנורמליות, וכן, גם פיוס לאומי. דמיינו לכם שתיתכן ממשלה נורמלית, עם ריבים רגילים ואופייניים. על תקציב, על תוכניות לרפורמות ואג'נדה לביצוע. עם נכונות לחשוב מחדש על מוסכמות שצברו אבק במשך עשור ויותר. עם ראש ממשלה שיכול ללכת לבית ספר תיכון ולדבר ביושרה על החשיבות של חיים הגונים ושומרי חוק מבלי שאחד התלמידים יזכיר לו את תיקיו במשטרה.

אני יודע שזה נשמע דמיוני, ואכן ייתכן שנתניהו ינהל את ממשלתו הבאה מדוכן הנאשמים בבית המשפט המחוזי בירושלים. אך המחנה הגדול בימין ובשמאל שרוצה בהפלת נתניהו צריך לחשוב לא רק על החלפתו, אלא גם על הישראל שאחריו.