הנחה בארנונה? כך מתעמרים בחברות ההייטק

הרשויות המקומיות מתייחסות לבתי תוכנה כאל מפעל תעשייתי רגיל ולרוב שוללות מהם את ההטבה בארנונה. הגיע הזמן לשנות את המצב. דעה

עו"ד דוד גואטה | פסקדיןפורסם: 16.12.19 , 21:46

(צילום: shutterstock)

יזמי סטארט-אפ ובתי תוכנה רבים בתחילת דרכם, וגם ובהמשך הפעילות השוטפת, שוכרים נכסים ב"בירת ההייטק של ישראל" - גוש דן רבתי. רבים מהם מאמינים שפעילותם בנכס תזכה אותם להנחה בארנונה כ"בית תוכנה" בהתאם להוראת צו הארנונה. אולם מצער לראות שמדיניות הרשויות המקומיות, בדרך כלל, מקשה עליהם לקבל את ההנחה המבוקשת תוך הערמת קשיים בירוקרטיים ומשפטיים רבים. הניסיון מראה שכמעט תמיד תידחה בקשת החברה להנחה בארנונה, ואם היא תתעקש לקבל את המגיע לה, צפוי לה תהליך מתיש ומייגע בדרך למימוש זכותה הלגיטימית.

אבל ראשית: מה אומר החוק? סעיף 1 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007 קובע: "תעשייה – לרבות מפעלי בניה, מחצבות, בתי תוכנה". המחוקק כלל במפורש את המילים "בתי תוכנה" בהגדרת המונח "תעשייה" שבתקנות. מכאן שעסקים מעין אלה זכאים לתעריף המופחת שנקבע למפעלי תעשייה, גם ברשויות בהם הסיווג הספציפי של בתי תוכנה אינו קיים.

המחוקק הוסיף את בתי התוכנה להגדרה מתוך הבנה שמבחינה עקרונית, עסקים אלה אינם עונים למבחנים הסטנדרטיים של תעשייה. אבל הרשויות, ולצערנו גם חלק מבתי המשפט בעקבותיהם, נוטות להחיל על עסקים מתחום ההייטק מבחנים המיועדים למפעל תעשייתי רגיל, וזהו ניסיון שנדון לכישלון מראש.

לייצר רעיון

ייצור ופיתוח תוכנה לא דומה כלל לייצור רגיל במפעל תעשייתי. זאת מהסיבה הפשוטה שעיקר הייצור והתועלת הכלכלית הנובעת מפיתוח תוכנות הוא הרעיון העומד מאחורי כתיבת הקוד לתוכנה.

על פי הפסיקה, סיווג מפעל כ"תעשייה" מבוסס בדרך כלל על השאלה אם הוא מייצר מוצר מחומרי גלם שונים. בניגוד למפעל רגיל, תוכנה אינה מוצר מוחשי, וממילא אין מה לדבר על "חומרי גלם". בתוכנה, התוכן הרעיוני הוא המוצר. מכך נובעות טעויות נוספות במבחני הפסיקה כמו החיפוש אחר "מוצר מדף" וכיו"ב.

לשמחתנו ניתן להבחין בשינוי מגמה בפסיקה מתוך הכרה בשינויים הטכנולוגיים של המאה ה-21 והבנה שהתעשייה הולכת ונעה לכיוון "מופשט" יותר כשמדובר בהייטק. כך למשל, אחד האמצעים שנקבעו בפסיקה להבחנה בין חברה שנותנת שירותים לבין מפעל תעשייתי הוא "התאמת המוצר ללקוח". בתי המשפט הכירו בכך שמוצר טכנולוגי יכול שיוזמן על ידי לקוח ספציפי, על פי צרכיו, ועדיין יוכר כמוצר תעשייתי לכל דבר.

מבחנים לא מתאימים

בבסיס החקיקה שקבעה הנחה בארנונה לבתי תוכנה עמד רצונה של המדינה לעודד את תעשיית ההייטק. ואכן, תעשייה זו מהווה חלק נכבד מהייצוא של ישראל והיקפה עומד כיום על 29% מתוך כלל היצוא.

הרשויות המקומיות בישראל (בעיקר בגוש דן) מתפארות מצד אחד בכך שהן מהוות מרכז פיתוח של מפעלי הייטק ופיתוח תוכנה ("עמק הסיליקון של ישראל") אך מאידך מערימות כל קושי אפשרי ביישום ההנחות. הרשויות מונעות ממפעלי הייטק וסטארטאפים את ההנחה בארנונה בעיקר באמצעות יישום מבחנים שמתאימים לתעשייה רגילה ולא לבתי תוכנה.

כך למשל הן בודקות אם ה"תוכנה" (המוצר) נמכרת כ"סחורה". בכך הרשויות מכניסות את חברות ההייטק למעין מלכוד 22. כשמדובר בחברה שמוכרת רישיונות שימוש בתוכנה לפרקי זמן קצובים, טוענת העירייה כי לא מדובר בחברת תוכנה אלא בשירות הניתן לעסקים באמצעות התוכנה שפותחה על ידי החברה. במקרה הפוך שבו מוכרת החברה את התוכנה ללקוח משתמש בה, טוענת העירייה כי מדובר בפיתוח ספציפי ללקוח מסוים וממילא אין התוכנה נמכרת כסחורה לכולי עלמא.

דרך נוספת לדחיית הבקשה להכרה כבית תוכנה מוצאת הרשות כאשר היא מכריזה כי התוכנה היא "פלטפורמה פעילה". בכך היא מסרבת להכיר בתהליכי הפיתוח להוצאת גרסאות משופרות של התוכנה מאחר שלשיטתה יש כבר בסיס כל שהוא שממנו החברה מפתחת כיום.

טענה זו של העירייה נדחתה בפסיקה שקבעה כי אף שלעיתים חברת הייטק רק משפרת או משדרגת תוכנה עבור לקוחות ספציפיים, "פעולות אלו כוללות עימן יצירה של קוד חדש המהווה, הלכה למעשה, מוצר חדש".

לסיכום, בהחלת המבחנים השונים שנקבעו למפעלי תעשייה, הרשות מתעלמת מפעילותן המרכזית של חברות ההייטק שהיא כתיבת תוכנה. המבחן הקובע לצרכי מתן הנחה בארנונה לבתי תוכנה צריך להיות מבחן השימוש בנכס, דהיינו, אם עיקר העיסוק בנכס הוא פיתוח תוכנה – כתיבת קוד בשפות מחשב.

על רקע הקשיים הרבים שמערימות הרשויות על המבקשים סיווג בתי תוכנה, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מתאים מראש על מנת למקסם את הסיכוי לתשובה חיובית לבקשה. במקרה של תשובה שלילית יש לשקול התמודדות מול הרשויות בוועדות הערר ובבית המשפט על מנת להגיע לתוצאה הטובה ביותר.