ערבי, קיבוצניק ומתנחל נכנסים למארב

יוסף חדאד(צילום: אלעד ברמי)

בקיץ 2006 יצאנו ללחימה בלבנון ובשטחי הכינוס המתנו יחד לוחמים מכל הפסיפס הישראלי. באוויר הייתה אווירה של אחדות משפחתית. אני, הערבי מנצרת, ולידי הקיבוצניק, המתנחל והדרוזי. כולנו גולנצ'יקים. כשאחד המפקדים שלי התפלל שם, רגעים לפני הכניסה, ביקשתי ממנו שיתפלל לאלוהים שלו גם עליי. "ברור", הוא ענה. כמה ימים לאחר מכן הוא נהרג כשקפץ על רימון כדי להציל את הצוות שלו. קראו לו רועי קליין.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

וכך, בבינת ג'בל, בגיל 21, חודשים ספורים לפני השחרור והטיול לחו"ל שהמתין לי, הפכתי לנכה צה"ל. הייתי צריך ללמוד מחדש ללכת, להשתקם, לבחור בחיים.

בימים האלו, של תחילת מערכת בחירות שלישית תוך פחות משנה, כשהשיח השלילי גובר והשסע בחברה הישראלית מעמיק והולך, אני חושב יותר ויותר על אווירת האחדות שהייתה לנו באותו קיץ לפני 13 שנה. היא התבטאה באחוות לוחמים במחלקה, בפלוגה ובגדוד, בשותפות בין העורף לחזית, בתיאום בין הכוחות בקרקע לאלו שבאוויר. היא היוותה במקביל הן את הכוח של צה"ל והן את הייחוד של ישראל.

ארכיון(צילום: דובר צה"ל)

• יוסף חדאד הוא מנכ"ל עמותת "ביחד ערבים זה לזה"