הייתי בן 10 כשירו באנשים ברחובות. זיכרון מהרבולוציה

30 שנה עברו מאז המהפכה ברומניה ואני עוד זוכר את השלג, את הששש... כי בטח מאזינים, את העיתונים שלא ידעו איך לא לשקר, ואת בני הזוג צ'אושסקו שנתפסו במכונית. אטילה שומפלבי עם זיכרון ילדות ביום השנה

אטילה שומפלביפורסם: 16.12.19 , 12:25

החגיגות ברומניה אחרי נפילת ניקולאה צ'אושסקו(צילום: AP)

16 בדצמבר. 1989. רומניה. הייתי בן 10, בעצם קצת יותר. אבל 10 זה כבר מספיק מבוגר בכדי להבין מה קורה מסביב. זכור לי במעומעם שההורים שלי ואני נסענו לחברים בעיר אחרת, ושישנו אצלם כמה ימים. סטנדרטי למדי. באחד הערבים, כנראה ב-17, המארח חזר הביתה עם שק של אינפורמציה יוקרתית שעברה מפה לאוזן. בטימישוארה, הוא אמר, יורים באנשים ברחוב. יש התקוממות. מהפכה. רבולוציה. הצבא הביא טנקים. אבל האנשים נשארים ברחוב. מי שמוביל אותם הוא אחד, לזלו טוקש, כומר ממוצא הונגרי, שמתדלק את המחאה נגד המשטר של ניקולאי צ'אושסקו באומץ רב.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

קאט. נו באמת. רבולוציה, עלאק. המידע הזה לגמרי לא אמין. אין מצב. ילד בן 10 יודע שאין חיה כזו לקום על צ'אושסקו. זה לא יכול לקרות. מישהו מהמבוגרים אמר: שששש. בטח מאזינים. אל תדברו על זה יותר, זה לא מתאים. שששש.

הבן של המארחים ואנוכי עברנו חדר, הלכנו לשחק במה שילדים בני 10 משחקים. 30 שנה, לך תזכור. ההורים המשיכו להתלחשש במטבח. המארח, איש מחובר בקהילתו, מהזן של אחד שיודע, התעקש שהמידע שלו אמין. אבל לא היה את מי לשאול. בטח שלא את הטלוויזיה. או את הרדיו. גם לא את העיתונים. צ'אושסקו שלט בהם. הם דיווחו שהכל טוב. וצ'אושסקו ואשתו תמיד נראו טוב, לבושים טוב, לוחצים ידיים טוב ואוכלים דברים טובים. ברומניה ובחו"ל. תמיד הכל היה טוב. רק לנו היה רע. לכל השאר היה טוב. רק טוב. בתעשייה. בחקלאות. ברפואה. בחינוך. בכבישים. בחשמל. בהישגים. הכל היה פיקס, למרות שהכל היה רקוב. ומקולקל. ועלוב. ומפורק. אנשים אוהבים חדשות טובות. בלי ביקורת. בלי חמוצים. שששש.

למחרת נסענו הביתה, לבאיה מארה. אמצע-סוף דצמבר זו תקופה נפלאה לילדים ברומניה. קר. יש חופש ארוך בגלל חג המולד והשנה החדשה. לעתים יורד שלג. בחורף תמיד מוציאים מהמרתפים את החמוצים ואת שאר המאכלים שננעלו בצנצנות במהלך הקיץ. אבל אנחנו היינו רוב הזמן בחוץ, משחקים בחצר, בין הבניינים. והימים עוברים. וגם להורים יש חופש, אז ישנים עד מאוחר, מתענגים על אווירת סוף השנה. השמועות המשיכו, אבל למי אכפת משמועות. יש חמוצים בצנצנת, וקצת שלג, וכולם בחופש. ומה שהטריד באמת זה למה אין יותר שלג, ומתי נבנה איש שלג, וגם איגלו ונעשה מלחמה.

השכן מלמעלה, שהייתה לו טלוויזיה צבעונית (היחיד בבניין עם מכשיר כזה), רץ במדרגות. ההורים בבית, שאל, והמשיך לרוץ עד אלינו, ומשם המשיך עוד שתי קומות. אמא, או שאולי אבא, יצאו רגע לחלון, קראו לי לעלות. עליתי. יחד עלינו לשכן. כבר היו אצלו עוד אנשים, ישבו על הריצפה, מול הטלוויזיה. חגיגה. כולם בהו במסך. ועל המסך היו מאות אלפי בני אדם שצועקים ולא מפחדים.

המהפכה ברומניה. דצמבר 1989

(צילום: AP)

(צילום: AFP)

ואז זה עבר לאולפן החדשות, אבל כבר לא היה שם קריין, אלא מלא אנשים במעילים של האייטיז, חלקם חבשו כובעים שחורים כאלה, מכבש או מה, ודיברו על מהפכה. רבולוציה. רבולוציונרים. נשים מקומות שונות עלו וירדו והביאו בקבוקים של סודה, ויין, וצויקה, והאמא של הילד מקומה שלוש הביאה גם בלינצ'סים, ומעניין מה קרה לזה מהקומה השנייה, שכולנו חשדנו שעבד בשביל הסקוריטטה. סנטטה. לחיים. נגמר הסיוט. הלך הכלב. עוד צויקה. אנשים היו קצת שיכורים. מעושנים. מאושרים.

ובבוקרשט, ראינו בטלוויזיה, כבר החלו לירות באנשים. לא ידענו מי יורה אז קראנו להם טרוריסטים. הטרוריסטים של צ'אושסקו, שנמלט מבוקרשט, וכולם חיפשו אחריו. אמרו שיש לו מכשיר מעקב בשיניים, והטרוריסטים שלו יבואו להציל אותו. ימים ולילות עברו מול המסך, שלא ידע מה לעשות עם כל השעות האלה, כי הוא לא היה רגיל. ברחובות העיר שלנו לא ירו באף אחד, אבל רצה שמועה שההוא ממשרד הפנים נפל לתוך פיר של מעלית, וההיא שהכירה את ההוא נעלמה, והנה, תראו, מה יש לו מתחת למעיל. זה רובה?

בערב חג המולד זה נגמר. בבת אחת. בבום. צ'אושסקו שנמלט מבוקרשט במסוק, נתפס עם הלנה לא רחוק מהבירה, בתוך מכונית עלובה. משם נגרר בתוך משוריין לתוך בסיס צבאי, נשפט במשפט שדה, והוא ואשתו המכשפה נורו כמו כלבים ברחוב. צילומי הוידאו זעזעו כל חלקה בגוף. פחד. אימה. שמחה. אושר. שחרור. מה עכשיו? נשימות עמוקות. חיבוקים. ירדנו למטה עם ספרי הלימוד, והוצאנו מכל ספר את הפרצוף של הדיקטטור. שרפנו אותם, ולא פחדנו. זה היה מופרע. לפני כן, אסור היה להוריד תמונה שלו מהקיר בכלל.

ניקולאה צ'אושסקו שליט רומניה (צילום: AP)

חשבנו שישלוט לנצח. ניקולאה צ'אושסקו(צילום: AP)

ניקולא צ'אושסקו ניקולה צ'אושסקו (צילום: AFP)

גופתו של הרודן(צילום: AFP)

ניקולאה צ'אושסקו ואשתו הוצאו להורג עיתון ידיעות 26 בדצמבר 1989 ()

שער "ידיעות אחרונות". 26 בדצמבר 1989

מעניין לאן נעלמו הילדים שלו. הבנים והבת. אחד הבנים היה אכזרי. סיפרו שהוא אנס את נדיה קומנץ', הגיבורה שלנו, שברחה לאמריקה כי לא יכלה לסבול את זה יותר. הטלוויזיה שידרה תמונות מתוך הווילות של צ'אושסקו ומתוך הארמונות. לאנשים ברומניה לא היה מה לאכול. החימום עבד יום כן יום לא. צ'אושסקו הזמין שניצל בשקיות אטומות מוינה. בשביל הכלבה של הבת שלו. והיו לו כבישים תת-קרקרעיים בבוקרשט. והנה עוד וילה. והמסוק. והרכבת הפרטית. והמטוס. ועוד מסוק. ו-1,000 החליפות. ו-2,000 זוגות נעליים שלה. ו-40 הבתים בכל מחוז, ואוסף הפרוות. וכיור מזהב. סבא שלי היה קומוניסט, הוא עמד שעות בתור בשביל בקבוק חלב. או לחם. או שמן. הנה עוד וילה של המנהיג האהוב, גאון הקרפטים. אימא, סוף סוף יהיו בננות?

30 שנה עברו ואני זוכר את הימים ההם, ואת האווירה, ואת הפחד, ואת הששששש, המון שששש כי בטח מאזינים, ואת העיתונים שלא ידעו איך לא לשקר, ואת הטלוויזיה שהייתה אבל לא באמת הייתה כי לא היה לה מה לשדר, ואת האנשים, ואת הילדים, ואת הדגלים בלי הסמל הסוציאליסטי במרכז.

30 שנה, ויש עדיין לילות שאני מתהפך במיטה ומפחד שאנשים לא יודעים להעריך את החופש שיש להם, את החירות לומר ולחשוב ולשיר ולצייר ולכתוב מה שבא להם. זה נראה מובן מאליו, אבל זה לא. 30 שנה עברו מאז שאחד הדיקטטורים האכזריים בעולם חוסל על ידי בני עמו, אבל הצלקת שם. והפחדים. והחרדות. החששות. דברים באים והולכים, נעלמים. אם לא שומרים עליהם, יש מי שירצה לקחת.

חופש זה לא דבר מובן מאליו. צריך להילחם עבור חופש. כל יום מחדש. חופש הוא כמו לנשום. אם אתה לא נושם, אתה מת. אם אתה לא חופשי. אתה מת. אין יותר צ'אושסקו, אבל יש צלקות.

זהו. עברו 30 שנה.