נתניהו הוא אידיאליסט שהתאהב בשררה

הסדרה "ימי בנימין" של עמית סגל מציגה את ראש הממשלה כפי שהכרתי אותו: פוליטיקאי מלא קסם וכריזמטי שהחל לזגזג עד שחטא היוהרה דבק בו

לימור לבנתפורסם: 18.12.19 , 12:13

בנימין נתניהו בכנס חסידי חב"ד

אילו גדעון סער יכול היה למשוך את עתירתו לוועדת הבחירות המרכזית נגד שידור הסדרה של עמית סגל "ימי בנימין", אין לי ספק שהיה עושה זאת. סער עתר נגד שידור הסדרה בערוץ 12, בטענה שהיא מהווה תעמולת בחירות לטובת בנימין נתניהו ערב הפריימריז בליכוד. לאחר צפייה בפרקים הראשונים, כלל איני בטוחה שהם מיטיבים עימו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אז לא, זו לא תעמולה - זו סקירה ותזכורת על נתניהו שאני הכרתי בניו יורק ב-1986 כשגריר ישראל באו"ם: מבריק, נערץ, מהפנט בהופעתו, מלא קסם וכריזמה הן על הבמה, הן על המסך, בפגישות אישיות, וגם אפקטיבי מאוד. כך הגיע לפריימריז בליכוד ב-1988 וכבש את המקום הראשון בסערה, ומשם הדרך לראשות הליכוד – תוך שהוא עוקף בקלילות את כל השרים הבכירים – כבר הייתה מובטחת.

כמי שהייתה שם לאורך כל הדרך הזו, נקודת מבטי על הסדרה לוקה, מן הסתם, בחוסר אובייקטיביות. ובכל זאת, אני מנסה לחשוב איך רואים אותה צעירים שנולדו לתוך "ימי נתניהו", אלה שכלל לא הכירו ראש ממשלה אחר. איך הם חשים כשנפרסים לפניהם הפרטים שמעולם לא שמעו עליהם.

בפרק הראשון הציג סגל את "החוקים", הכללים שעל פיהם פועל נתניהו, שאותם אימץ במשך השנים – תוך שהוא מביא דוגמאות מהקדנציה הראשונה שלו, בשנים 1999-1996, וגם מההמשך. פרישת הבכירים, גימוד השרים, אפילו המקורבים שבהם, ממש כל מי שחשש מכוחו, כשבהמשך חלקם אף עזבו את הליכוד כתוצאה מכך.

והזיגזגים האידיאולוגיים: מקבל את הסכם אוסלו, אחרי שהיה גדול המתנגדים והמפגינים נגדו; מודיע שלא ייפגש עם יאסר ערפאת או ישלח מישהו אחר להיפגש איתו, ואז נפגש ולוחץ עימו ידיים; הוויתורים בהסכם חברון ובהסכם וויי; המנהיג הימני נתניהו שנתקל בהתנגדות מאסיבית של מתיישבי ומועצת יש"ע, שקוראים לו "בוגד"; הזיגזוג בהתנתקות – מצביע בעד, ומתפטר ממש ברגע האחרון כשמאוחר מדי; והקפאת ההתיישבות. תעמולה? לא ממש.

אידיאולוג או אופורטוניסט, שואל סגל. אישית, אני סבורה שגם וגם. נתניהו, מהיכרותי איתו, הוא אידיאולוג, מאמין בארץ ישראל ובהתיישבות בה. אבל במהלך השנים הוא התאהב בשררה. ולא, זו אינה טעות דפוס. הרבה הישגים היו לו כשר אוצר, כשר חוץ וכראש ממשלה, אך נראה שחטא היוהרה דבק בו. זה לא קרה בבת אחת. הקדנציה הראשונה הייתה כושלת, אבל כפי שהיטיב לתאר סגל, הוא הפיק לקחים. למד, לא ויתר, היה מתוכנן, עשה לא מעט והצליח לחדור ללבבות. אחרי שפרש, כששרון ביצע פנייה חדה שמאלה והקים את קדימה, חזר בגדול כמנהיג הימין.

וזהו. ביבי מאז ולתמיד.

נתניהו שהכרתי היה ימני, לאומי וממלכתי, ולא ראה אף אחד ממטר. ממש כמו האישה שהפיל בטעות עם המגלשיים שלו בשלג בדאבוס. בטעות, כמובן, איש לא חושב אחרת – אבל הוא לא עצר לרגע ולא סובב ראשו לאחור על מנת לבדוק מה קרה.

עד כמה נשאר אידיאולוגי? סימן שאלה. עד כמה נשאר ממלכתי? זה ברור. מהממלכתיות שלו לא נשאר דבר. בעיקר אחרי הניצחון שלו ב-2015.

סגל נוגע בכל הנקודות הנכונות, אך הסדרה לא חפה מבעיות. קטעי הארכיון הרבים והניסיון לקפוץ מתקופה לתקופה באמצעות הרצת הצילומים קדימה ואחורה הם פורמט נחמד בתחילה, אך מייגע בהמשך. ההזדקקות לאורקל מדלפי בדמות אמנון אברמוביץ' ולתובנות שלו גורעת יותר מאשר מוסיפה. זה נראה כמו ניסיון לאיזון מלאכותי משמאל לסגל – פשוט מיותר.

הפרק האחרון של נתניהו, הן בסדרה של סגל והן במציאות, אולי נערך כבר אך עדיין לא שודר. על דבר אחד כבר אפשר להצביע עם זאת: אם בקדנציה הראשונה שלו נתניהו מינה לתפקידי השרים הבכירים – חוץ, אוצר, ביטחון, תשתיות – את בכירי הליכוד דוד לוי, דן מרידור, יצחק מרדכי ואריאל שרון, הרי שבקדנציה הנוכחית והאחרונה עד כה הוא מקפיד למנות לתפקידי שרים את יושבי הספסלים האחוריים דווקא. מהבחינה הזו נתניהו עשה דרך ארוכה לאחור, בדילוגים גדולים. כמה עצוב.