צילמו אותי מכל הכיוונים. שליחנו למוסקבה על העיכוב בנמל התעופה
יום בלבד לאחר שאיתמר אייכנר כתב על עיכובי הישראלים בנמלי התעופה ברוסיה - הוא מצא את עצמו באותה סיטואציה בדיוק. במשך שעות עוכב ותושאל על ידי שוטרים בנמל תעופה במוסקבה, לשם הגיע לטובת סיקור הדיון בערעורה של נעמה יששכר: "לקחו לי טביעות אצבע, לא הבנתי מה רוצים ממני"
כשנחתתי בטיסת אל על 611 בנמל התעופה דומודדובו במוסקבה לא שיערתי לעצמי שאני נוחת לסרט רע. הגעתי למוסקבה כדי לסקר את הדיון בערעור של האזרחית הישראלית נעמה יששכר שיתקיים הבוקר (יום ה') בבית המשפט המחוזי בחימקי-מוסקבה.
כאשר הגעתי ביחד עם נוסעי הטיסה לבקרת הגבולות התחיל הסיוט הגדול. כבר לאורך המסלול המתינו הרבה שוטרים ואנשי הגירה רוסים כאילו הם בסוג של מארב. מיד כשהגענו לדלפקי ההגירה התחילו הצרות. כל הישראלים שהיו על הטיסה נלקחו אחד אחרי השני לאיזור מחובלל ליד אולם הדלפקים. תוך עשר דקות כל האזור התמלא ב-47 ישראלים ובהם ילדים קטנים עם הוריהם, אנשי עסקים וסתם ישראלים נחמדים שבאו לחופשה ברוסיה, מתוכם לא מעט יוצאי רוסיה שבאו לביקור שורשים או לחופשה.
עשרות ישראלים עוכבו במוסקבה. רוסיה: אתם גירשתם 5,771 השנה
אחרי ההבטחה להחזיר את נעמה ישככר, בסביבת נתניהו מבהירים: "ייקח זמן"
השוטרים החלו לתשאל את דוברי הרוסית ולא סתם. הם התקשו מאוד באנגלית ולכן העדיפו להתחיל עם אלה שקל להם יותר לתקשר איתם. אנשים חשבו שמדובר בעיכוב זמני של כמה דקות, אבל העיכוב הזה נמשך ונמשך ולא נגמר. אני עוכבתי שם שש שעות. עוד שבעה ישראלים עוכבו שמונה שעות. עוד ישראלי אחד עוכב שעות ארוכות ושוחרר לקראת חצות. רוב הישראלים עוכבו בממוצע בין שלוש לחמש שעות. אליי הגיעו אחרי שלוש שעות המתנה. צריך להבין שבמקום הזה לא היה מים. לא אוכל. כל אדם לגורלו. אחרי שלוש שעות הגיע תורי. השוטר שבא אליי לתשאול לא ידע אנגלית. אז הוא ביקש שאשב ואמר שיחזור עם דובר אנגלית. הוא באמת הביא איתו אדם שחשב שבקיא בשפה אך התברר שהוא לא יודע משפטים מורכבים. רק כמה מילים בודדות.
"למה אתה בא לבקר את נעמה?"
השוטרים הלכו כדי להביא שוטר אחר על לבוש אזרחי, אולי איש שירות חשאי. כולם היו אדיבים מאוד, אבל התשאול לא התקדם לשום מקום. כמו דו שיח של חירשים. דומה שהשוטרים האלה, שכולם אגב היו צעירים מאוד, בשנות העשרים לחייהם, לא הבינו בעצמם למה מטרטרים את הישראלים. אחת השוטרות שדווקא ידעה אנגלית סבירה אמרה לי בשלב מסויים: "אני רואה שאתם אנשים טובים אבל ביקשו מאיתנו שנשאל אתכם שאלות".
למה הגעתם למוסקבה? מה אתם הולכים לעשות כאן? כמה ימים תהיו כאן? באיזה מלון אתה נמצא? מתי הטיסה שלך חזרה? האם אתה משרת בצבא? האם אתה מרוויח כסף שאתה כאן? מישהו נתן כסף? יש לך כאן חברים? היו רק דוגמאות לשאלות שנשאלו הישראלים ואני ביניהם.
הניסיון שלי להסביר שהגעתי לסקר את משפטה של נעמה יששכר לא עזר אלא רק סיבך את העניינים. "איפה נעמה גרה במוסקבה? היא גרה בבית הכלא. אז למה אתה בא לבקר אותה?". השאלות המוזרות האלה לא נגמרו. אנשים נקראו לתשאול פעמיים – שלוש. היו שנקראו לתשאול חמש פעמים. היו שנלקחו לחדר צדדי שם עברו תשאול מעמיק עם שאלות על עברם. היו גם כאלה שהתמזל מזלם ואחרי שלוש שעות עיכוב קיבלו אישור להיכנס למוסקבה.
לקחו אותי לחדר קטן עם תמונה של פוטין
אחרי חמש שעות עיכוב כבר התחלתי לאבד את סבלנותי. ולא הייתי היחיד. ישראלית דוברת רוסית שהיתה בין המעוכבים לא הפסיקה לבכות ולצעוק על השוטרים. היא הטיחה בהם ברוסית: "למה אתם מעכבים אותנו ככה. זאת אנטישמיות מה שאתם עושים". ישראלי אחר שתושאל חמש פעמים סיפר כיצד השוטרים הרוסים גנבו לו את הטלפון הנייד בעורמה. אמרו לו שרוצים להסתכל על משהו, ואז יצאו מהחדר והדלת נטרקה. הוא מצא את עצמו בלי הנייד ותהה מה אותם שוטרים עושים בו.
ואז הגיע השיא. השוטרת הנחמדה שאסרה עלינו לצלם וביקשה שנמחק את התמונות כאשר ראתה שצילמו – ביקשה שאחתום על פרוטוקול של החקירה באנגלית ועוד פרוטוקול בשפה הרוסית. אמרתי לה שאני לא חותם על שום מסמך שאני לא מבין מה כתוב בו. ואם המחיר הוא שיגרשו אותי אז בבקשה. עלו לי בראש כל מיני תרחישים שינצלו את החתימה הזאת. במקביל אנשי משרד החוץ הישראלי ואנשי שגרירות ישראל במוסקבה יצאו מגדרם לסיים את העיכוב הזה והפעילו לחצים על הרוסים שיסיימו את הפיאסקו הזה.
הלחץ עשה את שלו וכעבור שעה חזרה אליי השוטרת הנחמדה ואמרה: אתה לא צריך לחתום על המסמך ואנחנו מאשרים את כניסתך למוסקבה. אני הפסימי, שכבר השלמתי עם זה שאני חוזר לישראל, ובמובן מסויים כבר רציתי לחזור לארץ, נשמתי לרווחה. אבל אז הגיעה ההפתעה - אתה צריך לתת לנו טביעות אצבע ולהצטלם ואז תוכל להיכנס למוסקבה. "אבל לא עשיתי שום דבר רע", אמרתי. השוטרת הסבירה שזה הנוהל.
הלכנו אחרי השוטרים לחדר חקירות קטן שבו ישבו כמה מעוכבים ממדינות אחרות. בחדר היו כמה שוטרים ומעליהם תמונה קטנה של הנשיא פוטין. כאן לקחו ממני טביעות אצבע ביומטריות וצילמו אותי מכל הכיוונים. מהיום אני עמוק במחשבים של הרשויות ברוסיה. מה לעזאזל הם רוצים ממני? אבל בשלב הזה כל מה שרציתי זה לצאת מהמקום הזה. השוטרת לקחה אותי לדלפק הגבולות ואז באורח נס – קיבלתי אישור כניסה. מהר עליתי על מונית למלון ואז גיליתי שאחרי שעיכבו אותך שש שעות בשדה, עכשיו הפקקים המפורסמים של מוסקבה יעכבו אותך עוד שעתיים.
בדרך למלון, בפקקים האינסופיים, הבנתי שהישראלים על הטיסה היו בעצם פיונים על לוח שחמט שבו הרוסים הכי טובים מכולם. הם המציאו את זה. הרוסים השתמשו בנו כדי להפעיל לחץ על הרשויות בישראל שיפסיקו לגרש אלפי תיירים רוסיים שמגיעים לארץ בשל חשש שהם באים לעבוד באופן לא חוקי או לבקש מקלט.
הרוסים החליטו לענות לישראל באותו מטבע. ומתי בחרו לפוצץ את זה? יום אחד לפני תחילת הדיאלוג הקונסולרי בין שתי המדינות על שני המשברים המרכזיים ביחסים ביניהן: פרשת נעמה יששכר וסוגיית סירובי הכניסה לתיירים הרוסים. זאת הדרך של הרוסים לעשות שריר לישראלים. עכשיו נשאר להמתין ולראות האם זה יצליח להם. אני באופן אישי יצאתי בטעם מר. מדינה ידידותית לא אמורה להתנהג ככה. גם אם הכעס שלה מוצדק יש דרכים להעביר מסר. לא צריך להעניש אזרחים תמימים.
לפנייה לכתב/ת 
