על בשרי למדתי מהי גזענות כלפי נשים ממוצא רוסי
השיח המתעורר של נשים שעלו מברה"מ מסתכם בדר"כ בהנחה שתמו ימי העלבונות וכינויי הגנאי. אז זהו, שלא. ואיש לא עושה דבר בנדון
קסניה סבטלובה(צילום: גיל יוחנן)
בכיתי כשצפיתי במוצאי שבת בערוץ 12 בעדויות של נשים שעלו מברה"מ כילדות בתחילת שנות ה-90 ונזרקו הישר אל הלבה המבעבעת והחמה של שנאה, חשד והדרה. זה הרי גם הסיפור שלי. בבית הספר נחסך ממני הסבל, כי למדתי בתיכון דתי לבנות, שם נחשבנו "עלייה ברוכה", אבל בשכונה הנידחת שלנו בירושלים, בתחבורה הציבורית, ברחוב ובשוק שמעתי מכל עבר עלבונות, שריקות וכינויי גנאי, שבשלב מסוים גרמו לי לצבוע את שערי הבהיר לחום כהה – כדי שאפסיק לשמוע את הקללות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ידעתי שזאת לא רק אני. ידעתי שהבת של השכנה, שהייתה בסך הכול בת 11, אסרה על אמה לבוא לבית הספר, בתקווה שהילדים ישכחו שהיא רוסיה. הכרתי בנות שהתחננו שלא לחזור יותר לבית הספר כדי לא לספוג יותר התעללות. והיו גם כאלה ששתקו ולא שיתפו את ההורים, שהפכו למנקי רחובות ובתים ולא יכלו להגן על ילדיהם ממילא. עכשיו מתברר שאכן לא הייתי לבד. היינו מאות אלפים.
העדויות שנשמעו בכתבה היו כל כך קשות, ועוררו כל כך הרבה תגובות, עד שהערוץ החליט לעשות פולו אפ. עודד בן-עמי ראיין את כתבת הערוץ יונה לייבזון, שסיפרה את סיפורה, ולאחר מכן את אנה ארונוב ששיתפה עם הצופים את זיכרונותיה מאז. שתיהן סיכמו שעכשיו כבר הכול בסדר, הן מרגישות ישראליות, לא מתביישות לבשל אוכל רוסי בבית ועבורן המעגל נסגר. סוף טוב – הכול טוב. האומנם?
אף מומחה, אף פוליטיקאי "מאז", אף פרשן – לא הוזמן לאולפן. איש לא שקל לשאול - לא בכתבה המקורית ולא בתוכניות האחרות - כמה שאלות חשובות בנוגע לתופעה. מדוע מדינה שהשקיעה כל כך הרבה כסף ומאמץ על מנת להביא את העולים ארצה, ולכאורה אף חסמה את דרכם של יהודים מברה"מ לארה"ב, נכשלה בצורה כל כך נוראית באופן הקליטה של ילדי העולים? מי אשם? האם הופקו לקחים? מה היה חלקם של עיתונאים שהכפישו ציבורים שלמים, ופוליטיקאים שהסיתו נגדם (חלקם ממשיכים במלאכה גם היום)?
הרי גם היום, ילדות שבאות ממשפחות דוברות רוסית סופגות יותר השפלות והטרדות מיניות יותר מאשר בנות אחרות; גם היום קוראים להן "זונות", צוחקים כשהן מדברות רוסית ומחרימים אותן. איך אני יודעת? טיפלתי בנושא הזה במשך ארבע שנים בעת כהונתי בכנסת. במשרד החינוך הודו אז שלא קיימת תוכניות ייעודית שנועדה להיאבק בתופעה הזאת, וחוק חינוך חובה נגד גזענות שהוצע על ידי האופוזיציה לא עבר בקריאה טרומית.
העלייה מברה"מ בת 30 בלבד, ועדיין ניתן לראיין את מי שישב בשנים הללו במשרד החינוך והיה אחראי לקליטתם של ילדי העולים. כמו כן, ניתן לראיין את מי שאחראי על משרד חינוך היום – הרב רפי פרץ שבדיוק הודיע שהוא התאחד עם הכהניסטים - ולהתעדכן אצלו אם היום מלמדים את ילדי ישראל כיצד לקבל את האחר ולא להיות גזעניים. הרי גם היום הגזענות לא נעלמה. מי שלא מאמין מוזמן לשאול את תלמידי ישראל מה הם חושבים על אזרחי המדינה הערבים, על עולים מאתיופיה או מרוסיה, על שמאלנים.
אי אפשר להפריד סוג אחד של גזענות מסוג אחר, כי גזענות היא גזענות. פעם זה נגד ישראלים שצבע עורם אחר ופעם נגד אלה שדתם שונה או מוצאם לא מוצא חן בעיני מישהו.
טוב שאחרי 30 שנים ישראלים ממוצא רוסי מתחילים לדבר. התביישנו מספיק. עכשיו שיתביישו מי ששתקו אז ומי שאינם עושים דבר היום. כמדינה קולטת עלייה, כמדינה שמורכבת משבטים שונים ומיעוטים רבים, כדאי שנלמד משהו מהסיפורים והעדויות הללו, ונפתח בדיון משמעותי על מה שקרה אז, אך על הגזענות שחיה ופורחת ממש לידנו כאן, היום.
קסניה סבטלובה היא ח"כ לשעבר מטעם המחנה הציוני. כיום היא משתמשת חוקרת בכירה במכון לאסטרטגיה ומדיניות במרכז הבינתחומי, הרצליה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
קסניה סבטלובה
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
