זיאד עאון: "אולי הסיפור שלי יתרום לשלום"
נמלט עם משפחתו ממלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, נרשם לגראנד פרי בתל-אביב במסגרת נבחרת הפליטים. הג'ודוקא זיאד עאון לא מפחד מכלום: "בסוריה יגידו שצריך להרוג אותי, זה לא ימנע ממני לעשות מה שאני מאמין בו"
את ההחלטה לעזוב את העיר חלב, שבה התחוללו קרבות קשים, קיבל עאון לפני שלוש שנים. בהולנד הוא שב להתאמן לאחר הפסקה של כמה שנים, ולאחרונה גם החל להתחרות, בתקווה להגיע לאולימפיאדה. כיום רשום עאון תחת "נבחרת הפליטים" של איגוד הג'ודו העולמי, איתה השתתף בתחרות בינלאומית אחת בלבד, גראנד־פרי בודפשט ביולי, שם הפסיד בקרב הראשון. בשבוע שעבר הפתיע הג'ודוקא הסורי כשנרשם לגראנד־פרי בחודש הבא בת"א.
"המלחמה הרסה לנו את המשפחה", מספר עאון בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" מביתו ברוטרדם. "אי־אפשר היה להמשיך לחיות בחלב, עם כל ההפגזות, הפיצוצים ורעש המטוסים הבלתי פוסק. אתה לא יכול לישון בלילות. אשתי אני החלטנו לעבור עם שלושת ילדינו להולנד, אבל נאלצנו להיפרד מיתר קרובי המשפחה. יש לי אח שהוא פליט בגרמניה, אח שעבר לצרפת, וארבעה אחים בטורקיה. אח נוסף שנשאר בסוריה נהרג במלחמה בשנה שעברה".
ממתי אתה עוסק בג'ודו?
"אני והאחים שלי התחלנו להתאמן כבר ב־1994, והצלחנו להגיע להישגים גם ברמה הארצית, אבל כשפרצה המלחמה ב־2011 היה קשה להתאמן והפסקנו. אחרי המעבר לרוטרדם חיפשתי מועדון שיקלוט אותי, ולשמחתי חזרתי להתאמן ולהשתתף בתחרויות מקומיות. לא מזמן אפילו זכיתי במדליית כסף, בטורניר עם מתחרים מאיטליה, מרוסיה ומהולנד".
עד כמה קשה היה לעסוק בג'ודו בסוריה?
"האמת היא שגם לפני המלחמה היה קשה להתאמן. לא היו הרבה מועדונים מסודרים, והתמיכה של המדינה לא מספיקה לכלום".
והיום מישהו עוזר לך?
"ברגע שהצלחתי להשיג מסמכים ולהפוך לספורטאי פליט, יש מעט עזרה. אני מגיע על חשבוני, אבל בתמיכת האיגוד העולמי. גם עכשיו אני צריך לדאוג לכסף, אבל באימונים אני מתנתק מכל הצרות שיש בבית בסוריה. והכי חשוב, גם את הבן הגדול שלי הבאתי לאימונים, והוא אוהב את זה מאוד".
היית רוצה לייצג את סוריה בתחרויות?
"ממש לא. טוב לי איפה שאני עכשיו. אם המדיניות של הממשלה תשתנה, אולי זה יהיה אפשרי בעתיד, אבל אני לא רוצה לייצג מדינה שהורגת את תושביה".
"את המלחמות עושים רק הפוליטיקאים"
למה חשוב לך לבוא להתחרות בגראנד־פרי בישראל?
"צבירת הניקוד לאולימפיאדה חשובה, אבל הסיבה החשובה יותר היא להתקרב לשלום ולעודד את שאר הספורטאים, שכולנו בני אדם ושאין צורך לפחד. את המלחמות עושים רק הפוליטיקאים, אנחנו בסך הכל רוצים להתאמן ולהתחרות, בכל מקום בעולם ומול כל אחד".
איך הגיבו המשפחה והחברים כשסיפרת להם שאתה הולך להתחרות בת"א?
"הם עודדו אותי. יודעים שההחלטה לא פשוטה, אבל שזה עוד צעד בדרך להגשמת החלום שלי, ושיש לי הזדמנות להגיע למקום שבו אוכל גם להעביר מסר של שלום. ככה שמבחינתי הביקור הזה הוא הרבה מעבר לג'ודו".
איך יגיבו על זה בסוריה?
"הם יגנו את המעשה ויגידו שצריך להרוג אותי, אבל זה לא ימנע ממני לעשות מה שאני מאמין בו".
צריך לא מעט אומץ כדי לקבל החלטה כזו.
"כן, אני חושב שאני אמיץ".
נראה אותך באולימפיאדה בטוקיו?
"אני מאוד מקווה".
"הצעד שעשה מולאי נתן פתח לתקווה"
אתה בטח מכיר את האיראני סעיד מולאי, ואת הסיפור עם שגיא מוקי.
"כמובן. עצוב שיש מדינות שלא מרשות לספורטאים שלהן להתחרות מול ישראלים. הצעד שעשה מולאי נתן פתח לתקווה, שהמצב יהיה הרבה יותר טוב בעתיד".
ועכשיו השינוי מתחיל גם באמצעותך. אולי תביא את השלום בין סוריה לישראל.
"עשיתי את הצעד הראשון. פליט סורי שמגיע להתחרות בישראל זה משהו שלא קורה כל יום, ואולי הסיפור שלי יוכל לתרום לשלום בין המדינות וליציבות באזור".
איך ייראה לדעתך הקשר הספורטיבי בין ישראל לסוריה בעוד עשר שנים?
"אני מאמין שנקיים טורנירים משותפים. ישראלים יבואו להתאמן אצלנו ואנחנו נגיע אליכם. נכון, זה דורש לא מעט אומץ, אבל אולי הבאים אחריי ימשיכו במה שהתחלתי. אני מקווה שיום אחד ישרור שלום בין העמים, ואת הצעד הראשון אנחנו עושים באמצעות הספורט".
ומה אפשר לאחל לך?
"החלום שלי הוא להגיע לאולימפיאדה, אבל עכשיו אני רק מקווה שלא יעשו לי בעיות עם הוויזה ושאוכל להגיע לת"א. חוץ מהתחרות, אשמח לנצל את הביקור כדי להכיר כמה שיותר את המדינה שלכם ואת האחים שלי הישראלים".
לפנייה לכתב/ת 
