לשמוע את השקט, לראות את החושך
איך זה מרגיש לחיות בעולם ללא ויזואליה או צבע? עולם המושתת על מגע ריח וצליל בלבד? כמה שקט הוא השקט המלווה את החירשים לכל מקום אליו הולכים בעולם? לפניכם הצצה לעולמם של אנשים עיוורים או חירשים, או גם וגם. אנשים בעלי חיים שלמים ומלאים, המציגים לפנינו תמונה של מציאות שונה ומאתגרת. צפו
גם לקוי ראיה, גם לבקן, גם דתי וגם מגניב/ אידן אור גיא
"כשיוצאים אל האור ב"דיאלוג בחשיכה" שבמוזיאון הילדים בחולון, מגלים את המדריך שליווה את האורחים בשעה ורבע האחרונה בה לא ראו אותו פיזית אלא רק הלכו אחרי קולו או יותר נכון, קולי.
אני אידן, 32, נשוי פלוס אחת מרמת גן, עובד כמדריך כבר חמש שנים ב"דיאלוג בחשיכה", ומרגיש שזו הדרך הכי טובה להכיר אותי כיום.
ניסיתי בעבר לחפש עבודה במקומות רגילים, אבל נתקלתי בסירוב וחששות מלקות הראייה שלי. כן, אני לקוי ראיה ולבקן, שכחתי לציין - אולי מהסיבה שאני לא חושב שזה משהו שאמור להפריע לסובבים אותי - אני יודע להתאים את עצמי, ורק במידת הצורך מבקש התאמות מיוחדות.
"אם יהיה עומס לקוחות מה תעשה?" או,"אם יגנבו משהו מהחנות איך תראה?" הן רק חלק מהתגובות שקיבלתי ממעסיקים, עד שבסוף עבדתי בחנות שלא רק שעזרה לי אלא נתנה ללקוח להבין ששילוב זה חלק גדול מהחברה שלנו. האמת? זה לא היה מספיק, והיום אחרי חמש שנים ב"דיאלוג", אני מבין שהמסר שהמוזיאון מביא עימו הוא מסר עמוק יותר ומשנה עולמות.
יצא לי להיות נוכח בויכוח של זוג שתהו "אם עיוורים יכולים לעשות הכול או לא". הבעל שחשב שאנשים כמוני הם נטל על החברה אמר לי בסוף השיחה, "אני בן שישים וקשה להזיז אותי מעמדתי, אבל ההסתכלות שלך על החיים גרמה לי להבין שטעיתי".
ה"דיאלוג" עבורי הוא מקום מפגש נייטרלי מהסיבה ששעה ורבע אף אחד לא רואה אותי אבל אנשים מכירים אותי כמו שאני באמת - חברות שנמשכת לאורך הסיור, מלווה בהומור שחור (חושך או לא חושך?!), סמולטוק והיכרות של כל שמות חברי הקבוצה - שניים או עשרה. ב-99 אחוז מהמקרים האנשים נפתחים, נוצרת תחושת חברות והפחד מהחושך נעלם מהר מהשטח.
אחת התגובות שאני רגיל לקבל ביציאה מהחושך. היא "מה? אתה דתי? אבל אתה מגניב!". רגע, להיות דתי מצטייר כמשהו אחר? כנראה שכן בעיני רבים אבל הנה - זה המקום לשנות את תנועת המחשבה המסגרתית, ולהכיר את האדם על פי מה שהוא, ולא על פי סממן חיצוני או מגבלה - זה הרגע שבו נשברים כל הגבולות.
לא פעם קורה שדתיים יוצאים מהסיור ובשנייה שהם רואים את האור הם צורחים "ברוך פוקח עיוורים! ברוך פוקח עיוורים!". לדעתי הם מחמיצים את מה שהסיור בא להעניק להם - אם זו הנאה משלל חוויות בלי החוש המרכזי שלהם, או היכרות ורושם ראשוני שאין לו טביעת עין והוא נקי כמעט לחלוטין ממבט ראשון.
הייתי שמח אם היה לי "דיאלוג בחשיכה" קטן שדרכו יעברו כל האנשים בחיים שלי כדי שיכירו אותי על פי מי שאני לפני ששופטים אותי.
צפו בסרטון המציג את תערוכת "דיאלוג בחשיכה":
אבסורד שמכנים את האנשים בעלי הצרכים המיוחדים בעולם "מוגבלים", אני חושב שצריך להוריד את המילה הזאת - כל אחד נושא בתוכו חיסרון וזה היופי וטוב יותר שאנשים יפסיקו לדבר על השילוב של האחר ויגיעו לידי מעשה השילוב - בחברה, בעבודה ובאהבה.
אני ממליץ שכל היכרות עם אדם תלווה בכמה רגעים של עצימת עיניים תוך כדי הקשבה לקול, ולמה שמעבר לקול - לי כלקוי ראיה זה נותן המון ואני בטוח שלהרבה אנשים זה יכול לשנות את ההסתכלות ויגרום להם לראות דברים אחרת.
"איך אפשר לבחור ולהתאהב במישהו שלא רואים?"/ שביט חזן
בילדותי לא הכרתי אנשים עם עיוורון ואם הייתם שואלים אותי עליהם, תשובתי הייתה שהם מסכנים ומוגבלים. אני שביט, בת 32, נשואה ואם לתינוקת מהממת, מדריכה ב"דיאלוג בחשכה" במוזיאון הילדים בחולון.
בגיל 17 התחלתי להתעוור כתוצאה ממחלה גנטית, הרגשתי שחרב עליי עולמי, הייתי בטוחה שאין לי מה לתרום לעולם כעיוורת. בגיל 20 הגעתי עם משפחתי ל"דיאלוג בחשכה" ובמהלך הסיור גיליתי שאני יכולה לעשות הכול וזה רק תלוי בי ובאמונה שלי בעצמי. החלטתי שאני רוצה להדריך אנשים וללמד אותם מהי אופטימיות, חוזק נפשי חשיבה יצירתית וכמובן העלאת המודעות שבעזרת שאר החושים אפשר ללמוד, לבשל, לנקות, לטפל בילדים ולעבוד.
את בעלי הכרתי בתערוכה, גם הוא עבד כמדריך והשאלה שרוב הקבוצות שואלות אותי היא: "האם אני יודעת איך בעלי נראה ואיך אפשר לבחור ולהתאהב במישהו שלא רואים?". העיוורון לימד אותי שהמראה החיצוני לא משחק תפקיד, והבחירה שלי היא לפי האישיות של הבן אדם, סל הערכים שלו, הקול שלו והתקשורת בינינו.
לתערוכה מגיעים מגיל 9 ומעלה, והיה לנו חשוב לחשוף גם ילדים קטנים יותר לעולם העיוורים, אז יצרנו הצגה מקסימה שמלמדת את הילדים כיצד משתמשים בשאר החושים כשלא רואים. כיף לפגוש מגוון רחב של כל-כך הרבה אנשים ולשנות את דעתם על אנשים שקצת שונים מהם. אני מרגישה שאחרי סיור בתערוכה המבקרים יוצאים עם הרבה חומר למחשבה גם על החיים האישיים שלהם.
בסוף כל סיור אני מזכירה למבקרים שהחיים של כולנו קצרים ואנחנו צריכים לנצל אותם, לשמוח ממה שיש לנו ולא לחשוב על מה שאין, זה ללא ספק סיור מאיר עיניים.
אין בנו דבר פגום / תמנע מדינה
שמי תמנע מדינה, אני בת 36 מראשון לציון, נשואה למוטי ואמא של סתיו (6.5) והדר (3), אני חרשת מלידה למשפחה שומעת. מאז שהוריי גילו את חירשותי בגיל 9 חודשים הם החליטו שהדבר החשוב ביותר עבורי זה לרכוש שפה ויזואלית כדי שאוכל לתקשר ביעילות רבה. תינוק חירש, מטבעו, מפתח מוח חזותי שקולט שפת הסימנים בצורה מובנית. כך יכולתי לתקשר, כבר בגיל כה צעיר, עם משפחתי המורחבת, שלמדה את השפה במיוחד, ועם חברים לגן.
אני ובעלי, חירש אף הוא, מתקשרים אחד עם השנייה בשפת הסימנים וכך מדברים גם עם בנותינו, שומעות שתיהן, מרגע שהן נולדו. הכי כיף לי בעולם לשוחח איתן בשפה הטבעית לי, כך שאבין אותן ללא כל בעיה. הן ממילא חשופות הרבה לשפה המדוברת - עם המשפחה המורחבת ובמסגרות לימודיות, כך שהן הרוויחו שני שפות בו זמנית, דבר שגם מפתח קוגניטיבית.
בתשע השנים האחרונות אני מדריכה "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, ילדים, חיילים, מבוגרים, פנסיונרים ותיירים. אני מובילה אותם באהבה לשעת הסיור בה מתנסים בחוויית תקשורת אחרת ללא שימוש בקול ובשמיעה.
זוהי תקשורת שלא טבעית בדרך כלל לאדם השומע, והם זוכים גם להכיר מעט שפת הסימנים ולשוחח איתי בסיום המסלול בשיח בגובה עיניים, ותוך כדי כך לנפץ מיתוסים שנובעים מחוסר היכרות.
אחד החדרים האהובים ביותר עליי במסלול הוא חדר בו מתקשרים בשפת הסימנים הישראלית. זו שפה עשירה וייחודית לאנשים חרשים דוברי השפה, המשלבת אייקוניות בתנועות ידיים ואינטונציה באמצעות הבעות פנים. כיף לראות את המבקרים מביטים במלוא התפעלות בסימנים התלויים ברחבי החדר ומנסים לסמן בעצמם.
הדבר שהכי קשה לי ביומיום הם האנשים או החברות שמגבילים אותי בתקשורת. הרבה פעמים דורשים תקשורת טלפונית ואז אני צריכה להסביר שאין ביכולתי לתקשר טלפונית ומבקשת שירות נגיש. רוב הפעמים האנשים מבינים ומתקשרים בהודעות כתובות או במייל, אבל היו פעמים שהדגישו שהשיחות צריכות להיות טלפוניות.
היו מקרים שאפילו ביקשו שבן משפחה או שכן ידבר בשמי! עם כל הכבוד למשפחה הנפלאה ולשכנים המדהימים שלי, זה מבחינתי הקו האדום. השיחות צריכות להתנהל רק מולי. אני אדם רגיל ולא סוג ב'; ואז אני נאלצת לצאת ל"מלחמה", כדי שיבינו שעליהם לדבר רק איתי. כמה פעמים גם הצלחתי.
בנוסף ל"הזמנה לשקט", בשנתיים האחרונות אני בעלת עסק עצמאי בצילום סטודיו לילדים ותינוקות, משפחות ובר/בת מצווה. העסק שלי נפתח לפני כשנתיים ואחד האתגרים הן השיחות עם הלקוחות במפגשים. עם אנשים שומעים אני מתקשרת בקריאת שפתיים ודיבור קולי.
צפו בסרטון המציג את תערוכת "לגעת בשקט:
היו פעמים שגילו שאני חרשת רק כשהגיעו לסטודיו ועדיין הסתדרנו נפלא. אחד היתרונות של אדם חרש היא היכולת להבחין בהבעות פנים, אני יכולה לראות מתי הילד חושש להצטלם ואז אני מתידדת איתו קודם.
אני כלל לא רואה עצמי כאדם מוגבל אלא כבן אדם רגיל. נכון שאני חרשת והדיבור הקולי שלי אינו ברור, אך בסופו של דבר אני בן אדם בדיוק כמו כל אחד אחר, שרוצה שיתייחסו אליי כשווה בין שווים. אני יודעת שאינני מדברת רק בשמי אלא בשם הקהילה החרשת וכבדת השמיעה דוברי שפת הסימנים.
יש כיום כ-30,000 דוברי שפת הסימנים בארץ ואיננו רואים או מגדירים עצמנו כ-"לקויי שמיעה". מרגיז שכשאנחנו מדברים שפת הסימנים אחד עם השני, אנשים אוטומטית חושבים שאנו אילמים, דבר שאינו נכון כלל.
הקול שלנו אינו ברור, כי איננו שומעים את עצמנו כדי לדעת איך לדבר נכון. אבל אנחנו מדברים בקול עם אנשים שאינם יודעים את שפת הסימנים, ויכולים להסתדר יופי.
הבת הבכורה שלי עלתה השנה לבית ספר, ונתקלתי כבר בילדים שתהו לגבי שפת הסימנים והדיבור הלא ברור שלי. אני מסבירה בסבלנות וגם הנחתי את הבת שלי איך להגיב כששואלים אותה. בהמשך, אני מתכוונת להגיע להסברות בבי"ס כדי להעלות את המודעות.
כבר העברתי שיעורי שפת הסימנים בגנים של הבנות שלי, הילדים מתים על זה. הרעיון הוא לחשוף כמה שיותר ילדים לקבלת שוני בבני אדם. הלוואי שמערכות החינוך בארץ היו עושים זאת מיוזמתן.
תרבות חשוכה/ אורן יצחקי, מנכ"ל 'נא לגעת'
"לפני שלמדנו תיאטרון, חירשים-עיוורים היו בודדים, מנותקים מהחברה, מנותקים מהסביבה. תמיד היינו בצד. אנחנו אנשים כמו כולם, יש לנו חלומות, אנחנו רוצים להצליח, אנחנו רוצים לדבר עם אנשים - לא על הלחם לבדו אנחנו חיים". שושנה סגל, שחקנית כבדת שמיעה וכבדת ראייה, בתיאטרון "נא לגעת".
פתחה של 2020 עדיין לא מבשרת טובות לאוכלוסיית העיוורים והחרשים, גם בנוגע לשילובם בתעשיית האמנות, הבידור והתרבות. מנתוני משרד התרבות עולה כי רק כמאה שחקנים עיוורים וחירשים מועסקים בישראל, רובם בתיאטרון 'נא לגעת', והשאר באופן חובבני, במרכזי תרבות ואומנות לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים.
הדרת שחקנים עיוורים וחרשים מתעשיית הבידור ומהעשייה התרבותית, יוצרת מצוקה אמיתית עבור אותם שחקנים ואמנים, הנאלצים להתמודד עם בעיות פרנסה ואי יכולת להשתלב כאזרחים ועובדים התורמים ומועילים לחברה. אך ההפסד אינו רק שלהם אלא גם שלנו - הרואים והשומעים.
עשייתם התרבותית מאפשרת לפתוח צהר לעולמם המרתק, ולהחשף באופן בלתי אמצעי לאישיותם, אתגריהם ושגרת יומם.
צפו בשחקנים עיוורים חירשים מספרים על "נא לגעת":
לרובנו, לא יוצא להקדיש מחשבה לאופן בו אנשים עיוורים וחירשים חווים את העולם, או לתהות איך הם מרגישים ועם אילו אתגרים וקשיים הם מתמודדים. האמנות, התיאטרון והמשחק הן דרכים נפלאות לגלות זאת.
למעשה, רבים מהשחקנים העיוורים והחירשים ניחנים ביכולת משחק מרגשת וטוטאלית (דווקא בגלל מצבם הייחודי), ומהווים נכס עבור כל גוף תרבותי שבוחר להעסיקם, אולם המציאות העגומה מראה שמעטים מעוניינים.
ההדרה החברתית והתעסוקתית אינה מסתכמת כידוע רק בעולמות האמנות והתרבות - לאחרונה פרסם שירות התעסוקה נתונים מטרידים, לפיהם כרבע מכלל דורשי העבודה המתייצבים בלשכות התעסוקה הם אנשים בעלי מגבלה.
שוק העבודה בישראל 2020 רחוק מלהיות שוויוני כלפי אוכלוסיות "מיוחדות" והשינוי נמצא בידיים של כולנו. למעשה, זו חובתנו המוסרית. החל משינוי התפיסות שיש לנו על אנשים עם מגבלה ומהדבקת תוויות מוטעות מיסודן, ועד מתן הזדמנויות תעסוקה שוויוניות.
צפו בשחקני נא לגעת בפרומו להצגה:
נכון, העסקת עיוור-חירש היא עניין מורכב המצריך הנגשה, הכשרה, ציוד טכנולוגי ועוד, אך היא אפשרית ובטווח הארוך ומשרתת את כל הצדדים, ובראש ובראשונה אותנו כחברה. כעת אנו במרכז 'נא לגעת' פועלים מול משרד התרבות על גיבוש תקנה לעידוד ותמיכה ביצירה וביוצרים עם צרכים מיוחדים.
שינוי המציאות באמצעות תקנים וחקיקה מחייבת, הוא צעד שראוי שייעשה, אך הוא לבדו לעולם לא יספיק. לקבל את ה"אחר" זה קודם כל בלב. שילובם במרחב הציבורי, במקומות עבודה ובמופעי תרבות ואומנות הם הכלים היעילים ביותר לעשות זאת, כיוון שהם מאפשרים לקיים דיאלוג שוויוני בין אנשים עם מגבלה לבין הקהל הרחב.
אנחנו, ב'נא לגעת', מוכיחים בכל יום שזה יכול לעבוד, תרתי משמע. באמצעות מודל חדשני, בישראל ובעולם, המשלב אנשים עם מגבלה חושית בעבודה ובחיי התרבות, אנו יוצרים שינוי חברתי. 70% מעובדי המרכז הם עיוורים וחירשים שעברו מסלול הכשרה ייחודי על במה, ומשמשים כשחקנים או כנותני שירות בהפעלת המקום. המפגש מספק ערך הדדי ובמה אמיתית לשינוי המציאות.
מחמם את הלב לראות את התגובות הנרגשות של הקהל בסוף מופע או סדנא, לאחר שקיבלו הצצה מלאת עוצמה לחיים בחושך או בדממה. מרגש להתבונן בהם עומדים ומריעים, במחיאות כפיים או בשפת סימנים, ולראות מנגד את ההתרגשות של אדם חירש או עיוור שהגשים חלום ומרגיש סוף סוף שווה בין שווים.
חינוך ותרבות הם כלים שלובים. הגברת התמיכה הממשלתית במוסדות תרבות החושפים בפני הקהל הרחב את עולמם של העיוורים והחירשים יסייע לחולל את השינוי התפיסתי המיוחל, וכפועל יוצא גם להשתלבות מוגברת במקומות התעסוקה ובחברה. לא הכול צריך להימדד בערכים של כדאיות כלכלית. מדובר במבחן חברתי ומוסרי אותו אנחנו מחויבים להוביל.
אורן יצחקי הוא מנכ"ל 'נא לגעת', מרכז תרבות ואמנות ללא מטרות רווח, המהווה מקום מפגש בין אנשים חרשים-עיוורים, חרשים ועיוורים והקהל הרחב.
לפנייה לכתב/ת 
