האנשים שהחליטו לחיות בטבע

בשיתוף נייצ'ר וואלי

המשוררת והסופרת סבינה מסג תמיד הרגישה בבית בחיקו של הטבע. כבר מגיל צעיר הייתה חומקת הרחק מהמחוזות האורבניים בהם גדלה אל הפשטות המרגיעה של חוף הים, הגבעות המוריקות והשבילים המסולעים. כאשר הייתה בת 9 היא מצאה במערת כורכר ששכנה על חופה של יפו מקום מפלט פרטי. שם היא כתבה גם את שירה הראשון.

"נעשיתי משוררת, אבל כזו שחייבת לכתוב במערות בטבע", היא נזכרת היום, בגיל 77. "הספר האהוב עלי אז היה רובינזון קרוזו. מערה או אי בודד - הרעיון שאפשר לברוח מהחברה הבעייתית של בני האדם ולהתחיל הכל מחדש קסם לי. אחר כך התחלתי לקרוא את רחל המשוררת והבנתי שהאי הבודד שלי יהיה בגליל, בכנרת".

סבינה מסג בגינה. משוררת בטבע(צילום: דינה גונה)

בחיל האוויר פגשה היא את בעלה לעתיד, הצייר אהרון מסג ז"ל. יחד השניים החליטו לממש את שאיפות לבם ומיד עם שחרורם עברו לחיות על שפת הכנרת. "היה לי מזל לפגוש בחור גדול וחזק שהתאימו לו התוכניות האלה", היא אומרת בחיוך, "חיינו באוהל על שפת הכנרת. בלי כסף ובלי כלום, מתקיימים מדיג".

כאשר הגיע העת להקים משפחה התמקמו השניים במושב חמד. "גידלנו את הילדים בלי טלוויזיה, בלי אנטיביוטיקה. רק על מזון שאנחנו גידלנו", היא מתארת את אורח חייהם הלא שגרתי. "כמובן שהתעניינתי באוכל בריא – גידלתי הכל באופן אורגני ובתרופות לא השתמשנו בכלל. לימדתי את עצמי איך מרפאים מכל מיני ספרים".

כשילדם האחרון הגיע לפרקו ועזב את הבית החליטו השניים לעבור ליישוב כליל, או כפי שסבינה מכנה זאת: "רצינו טבע אמיתי". שם הם נתנו דרור לחזונם הגדול של מגורים בטבע להתממש במלואו.

הסלון בבית הסלעים

"אני גרה בבית שבסיסו הוא סלעים, ממש כמו מערה", היא מסבירה, "היה משהו בשטח שהוא כמו מובלעת של המון סלעים ואנחנו התבססנו עליו והמשכנו אותו לבית גדול. יש בפנים כל מה שצריך: תנור ברזל ומקלחת עשויה מסלעים. זה נפלא לי כי זו ממש חזרה למצב כמו של האדם הקדמון -מסביב סלעי בראשית, גן ירק, תרנגולות, כרם זיתים".

בעידן בו הטכנולוגיה מושלת בכל תחום בחיינו נראה כי האדם אינו בוחר להסתכל אחורה. מבטו מופנה קדימה אל הנוחות והמהירות שמאפשרים החיים בעולם המערבי. סבינה סבורה עם זאת שגם בחזרה למקורות יש צדדים חיוביים.

"למרות שאני פעילה מאוד כמשוררת ומתרגמת מאוד חשובה לי גם העבודה הטבעית", היא אומרת, "אני מאמינה שבכל בית נעים להרגיש כמו במערה. אורח החיים הזה דורש המון וכשעובדים עבודה פיזית לא צריך הרבה חוץ מלנוח. אני אוספת עצים להסקה, נזהרת לא להעיר את הנחש או להידקר מהקידה, רואה פטריות בדרך. זו חוויה שלמה. עד שאני מתיישבת בערב מול האש כבר היה לי בידור שלם".

על הנוחות שבהתניידות עם רכב היא כמובן ויתרה, אך היעדר של אלמנט כה אלמנטרי כמו כלי תחבורה אינה מטריד אותה כלל, ההפך הוא הנכון.

"אני לא מחזיקה רכב משתי בחינות: גם לא להזיק לכדור הארץ וגם כדי לחיות סלואו לייף. כשאני יוצאת מהבית וחוזרת אני יורדת ועולה הר שזו חוויה בפני עצמה, חוצה עמק ושבילים. הבידור הוא ללכת לבור המים בכליל ולתל העתיק. חשמל אנחנו מייצרים מהשמש באופן עקרוני כבר 40 שנה, מודעים מאוד שצריך להשתמש בכמה שפחות".

היא מודה שאורח חיים זה לא תמיד קל אך לדבריה הסיפוק שמתקבל שווה את הכל. "זה לא קל, זה הרבה מאוד תחזוק. אך אני מוצאת שאורח החיים החלוצי הזה מעורר אותי. אני חייבת טבע: אוויר אחר, ריחות אחרים. אני מאמינה שלכל אדם זה טוב.זה לא עניין של קוריוז. לכל אדם זה טוב לחוות את הטבע".

המשפחה שחיה בדרכים

בדומה לסבינה גם הזוג עינב ואיתן חג'ג' ועשרת ילדיהם קבעו את משכנם בלב הטבע, בהתנחלות מצפה יאיר הממוקמת על הר חברון. אך מקום מושבם זה אינו מקום מושבם הקבוע. ב-18 השנים האחרונות חיו המשפחה בדרכים בתוך משאית שהוסבה לבית: נודדים ממקום למקום, פוקדים את החופים, הנגב, הגליל והערבה; מתקיימים מן הטבע בהרמוניה מוחלטת.

"אני ובעלי חזרנו בתשובה לפני 16 שנים לאחר חיפוש אחר אמת", מספרת עינב. "לפני זה גרנו בקיבוץ עין זיוון בצפון רמת הגולן, משם אני מגיעה. לאחר שעזבנו כמה וכמה פעמים את הקיבוץ במטרה לגור בחוץ החלטנו שחיי קבע פחות מעניינים אותנו ומתאימים לנו. עברנו לגור בסובארו קטנה בתור התחלה בשביל לעזוב את חיי הנוחות. מכרנו או תרמנו את כל הציוד שלנו, ממש בית שלם, וככה לאט לאט התחלנו".

עם כסף שאספו השניים מעבודות שונות שעשו הם קנו משאית קטנה ואותה הפכו לביתם. המשאית הייתה דלה באמצעים – מיטה ותנור שנועד לחמם את התינוקות הרכים שהתווספו למשפחה. כך התגלגלה לה המשפחה עם השנים. " נדדנו ברחבי הארץ, חווינו חוויות מטורפות – גם במפגשים עם אנשים וגם בכלל, כל העניין של לחיות ביחד בלי ציוויליזציה וטכנולוגיה, בלי חשמל ומים זורמים, לצרוך צמחי מאכל. במהלך השנים נתנו השראה להמון אנשים".

איך אפשר להסתדר בלי מים וחשמל?

"היו לנו ג'ריקנים של 2 ליטר. לא זזים כל יום ומחפשים את מקור המים הכי גדול. אם יש תחנות דלק אז אפשר לקנות מהם ואם זה יערות אז אפשר לקנות מקק"ל. כל מיני. זה היה באחריות הבנים לדאוג שיש מים.

"מקלחת היינו עושים באקט כמו בהודו. הייתי מחממת במדורה מים רותחים בסיר גדול והילדים היו מקבלים דלי חם ודלי קר והיו יודעים איך לווסת את המים. בחורפים זה היה יותר קשוח אז היינו מתקלחים פעם בשבוע", במהלך השנים הם פסקו מספר פעמים מנדודיהם והשתקעו לתקופות זמן קצרות במגורי קבע. "הארץ שלנו נורא קטנה ובדרכ גם חוזרים לאותם מקומות", מסבירה חג'ג', "בקיץ זה היה רוב הזמן בחוף הים ובחורפים היינו מחפשים מקומות שהם חמים יותר, אבל תמיד היו מפגשים עם אנשים. זה לפגוש ולארח המון אנשים במהלך היום ואחרי שנה-שנתיים-שלוש אינטנסיביות אתה צריך מנוחה. צריך להתכנס פנימה כמו בחורף ולהבין את כל התובנות והחבילות שאספנו ולאסוף אנרגיה להמשך".

במהלך השנים נשאל לא מעט פעמים: "כיצד הם עושים את זה?" אך התשובה אינה ידועה אפילו לזוג עצמו. "אין לי תשובות על זה כי זה משהו שהגיע מתוך הבטן שלנו. העניין של התנועה לא היה בשביל לחסוך עלויות של שכירות, זה באמת היה איזשהו צורך נפשי שלנו להיות בתנועה ועכשיו אנחנו מאוד מרגישים את זה כשאנחנו פחות בתנועה.

מבשלת בטבע. משפחת חג'ג'

את מרגישה קרובה יותר לטבע?

"אנחנו חיים בתוך הטבע בתנאים קשים אבל הכל מבחירה. זה גם בא לי מאוד בקלות. לקושש עצים למדורה ולבשל ולווסת את האש כמו שצריך בשביל שהאוכל לא יישרף אלה באמת דברים מאוד פשוטים לי. אנחנו שוחטים תרנגולים ואני אופה את הלחם. עשיתי כביסה ביד לעשרה ילדים במשך שנים ממי הגשם, ובפעמיים מהזמן שעצרנו קניתי עזים והייתי רועת צאן אז גם הייתי מכינה גבינות.

אחנו חיים על הר בגובה של 900 מטר. אוכלים מגינות הירק ומשתדלים כמה שפחות לצרוך מזון מעוב . יש אילוצים אבל בסהכ אנחנו רוצים לשמור על הקו הזה של פחות טכנולוגיה ופחות להתעסק עם כל הדברים האלה. ככה אנחנו לא מתרוקנים עם המפגש עם העולם".

בשנתיים הקרובות עינב ומשפחתה מתכוונים להישאר במצפה יאיר. זאת בגלל הלימודים להם ניגשה עינב. אנחנו מקובעים בגלל הלימודים שלי וגם חלק מהילדים שלנו עושים עכשיו בגרויות. אז שוב זה גם משהו שדי מקרקע אותנו", היא אומרת, "אני בעלת עסק לרוקחות טבעית: מייצרת מצמחים שאני קוטפת מוצרי קוסמטיקה ומשחות רפואיות לעור. בנוסף, בעלי כתב ספר כיס עם כל מיני תובנות שאספנו במהלך החיים וזה חלק מהפרנסה שלנו".

ומה הלאה?

 "אנחנו מחכים שהילדים יגדלו ומשם אנחנו רוצים להמשיך. אני חושבת שזה יהיה כבר החוצה מחוץ לתחומי הארץ. מסע גדול. זה לא נגמר פה. חד משמעית".

בשיתוף נייצ'ר וואלי