פבלו אסקובר, חסינות ואבני יסוד בדמוקרטיה
צודק בנימין נתניהו שעיקרון החסינות הוא חלק מהפרדת רשויות בדמוקרטיה. אולם קשה לראות איך היא נוגעת למעשים שביצע ללא קשר לתפקידו
בתחילת שנות ה-80 נבחר ברון הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר לפרלמנט בקולומביה. השגת חסינות פרלמנטרית, שתמנע מרשויות אכיפת החוק להסגיר אותו לארה"ב, הייתה אחת ממטרותיו המרכזיות בפנייה לקרירה פוליטית, לצד המשך ניהול קרטל הסמים האכזרי של מדיין. דוגמה ידועה זו - אף שהיא קיצונית מן הסתם - מהווה סמל לבעיות הרבות הנלוות למוסד החסינות הפרלמנטרית, ולחשש שהפרלמנט יהפוך עיר מקלט לעבריינים תוך רמיסת השוויון בפני החוק.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ישנן שתי תפיסות מרכזיות בדבר חסינות חברי פרלמנט: הראשונה, התפיסה הצרה, המקובלת במדינות שאימצו את המסורת הבריטית, ולפיה ישנה לחבר פרלמנט חסינות מהותית וקבועה למעשים הקשורים באופן הדוק למילוי תפקידו, כגון הצבעה והבעת דעה בפרלמנט מבלי לחשוש מהשלכות משפטיות בגין מעשים אלה. השנייה, התפיסה הרחבה שמקובלת במדינות שאימצו את המודל הצרפתי, ולפיה נהנה חבר הפרלמנט, בזמן כהונתו, מחסינות דיונית שבמסגרתה הוא מוגן מכל הליך משפטי בגין כל התנהגות. חסינות זו ניתנת להסרה באישור של הפרלמנט.
הבסיס ההיסטורי של מוסד חסינות חברי הפרלמנט נעוץ ביחסים בין הרשות המבצעת או המלך לבין הרשות המחוקקת, והחשש מרדיפה של חברי פרלמנט ופגיעה בהם. במאה ה-14 יזם מחוקק אנגלי הצעת חוק כנגד המלך ריצ'רד השני, והואשם בשל כך בבגידה ונידון למוות. הפרלמנט התנגד לכך נמרצות, המלך נסוג וביטל לבסוף את העונש. בעקבות מקרה זה התבססה זכותם של חברי פרלמנט להיות מוגנים מפני התערבות של הרשות המבצעת בעבודתם.
הדוגמה המודרנית שניתנת לצורך הדגשת חשיבות מוסד החסינות היא מקרה שבו חבר פרלמנט מטעם האופוזיציה נוסע להצבעה חשובה בפרלמנט, ונעצר בדרכו באמתלת שווא על ידי שוטר בעקבות הוראה של השר האחראי על המשטרה.
החסינות הדיוניות הרחבה נועדה למנוע התעמרות ורדיפה של הרשות המבצעת, בעלת הסמכויות והעוצמה, בחברי הרשות המחוקקת. כך למשל, לאחר ניסיון ההפיכה האחרון בטורקיה ביקש הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן להסיר חסינות של יותר מ-100 חברי פרלמנט בגין טענות לשותפות ותמיכה במעשה.
כיום חשש זה קיים בעיקר במדינות נחשלות שבהן מערכת אכיפת החוק מושחתת, וישנו חשש סביר שהשלטון ינסה, באמצעות מערכת המשפט, לפגוע בחברי האופוזיציה. על כן, המגמה המקובלת כיום במדינות מתקדמות בעולם היא שמירה על החסינות המהותית, שלפיה אין לפתוח בהליכים משפטיים כנגד חבר פרלמנט בנושאים הקשורים באופן הדוק לתפקידו, כגון חופש הביטוי וההצבעה, וצמצום החסינות הדיונית הרחבה במטרה למנוע מהפרלמנט להפוך עיר מקלט לעבריינים.
טורים נוספים של ד"ר מתן גוטמן:
ישראל אימצה בתחילת דרכה את שני המודלים: חסינות מהותית לחברי כנסת שלא ניתן להסירה, וחסינות דיונית רחבה מפני העמדה לדין - שהכנסת יכולה להסירה. בעקבות כמה מקרים בשנות ה-90, שבהם הוגשו כתבי אישום כנגד חברי כנסת, הוקמה ועדה ציבורית בראשות שר המשפטים לשעבר משה נסים, שדנה בהמשך קיומה של החסינות הדיוניות. הוועדה המליצה שהליך הסרת החסינות יוצא מידי הכנסת ויועבר לוועדה ציבורית שתמונה על ידי יו"ר הכנסת.
פרופ' קלוד קליין סבר בדעת מיעוט שנקודת המוצא היא שאין חסינות דיוניות מפני העמדה לדין, ואם חבר הכנסת ירצה בחסינות, יהיה עליו להגיש בקשה לכנסת. עמדת מיעוט זו אומצה ב-2005 על ידי הכנסת, וזה ההסדר החוקי כיום. עד היום אף ח"כ שהוגש נגדו כתב אישום לא ביקש להחיל על עצמו את החסינות לפי ההסדר מ-2005.
בכל הנוגע לחסינות מהותית הצרה, הנוגעת לחופש הביטוי וההצבעה של חבר פרלמנט, צודק ראש הממשלה בנימין נתניהו שעקרון זה הוא חלק מהתפיסה ההיסטורית של הפרדת רשויות בדמוקרטיה. ואולם, קשה לראות כיצד בקשה לחסינות מצד ראש הרשות המבצעת, בקשר למעשים שאינם קשורים לתפקידו כחבר כנסת, קשורה להצדקות ההיסטוריות והנורמטיביות לחסינות פרלמנטרית.
- מתן גוטמן הוא דוקטור למשפטים ומומחה למשפט חוקתי ומינהלי, מוסמך מאוניברסיטת הרווארד, ומרצה מן החוץ במרכז הבינתחומי הרצליה. בשבע השנים האחרונות שימש ראש מטה משרד מבקר המדינה. בעבר שימש כעוזר משפטי בבית המשפט העליון ועוזר לנשיא אהרן ברק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
