הדיקטטור ואני: בחזרה ל"רבולוציה" הגדולה ונפילת צ'אושסקו | עושים כותרות

האזינו: "הדיקטטור ואני" / פרק מיוחד של הפודקאסט עושים כותרות

16 בדצמבר. 1989. רומניה. הייתי בן עשר, בעצם קצת יותר. אבל עשר זה כבר מספיק מבוגר בכדי להבין מה קורה מסביב. זכור לי במעומעם שההורים שלי ואני נסענו לחברים בעיר אחרת, ושישנו אצלם כמה ימים. סטנדרטי למדי.

באחד הערבים, כנראה ב-17, המארח חזר הביתה עם שק של אינפורמציה יוקרתית שעברה מפה לאוזן. בטימישוארה, הוא אמר, יורים באנשים ברחוב. יש התקוממות. מהפכה. רבולוציה. הצבא הביא טנקים. אבל האנשים נשארים ברחוב. מי שמוביל אותם הוא אחד, לזלו טוקש, כומר ממוצא הונגרי, שמתדלק את המחאה נגד המשטר של צ'אושסקו באומץ רב.

קאט. נו באמת. רבולוציה, עאלק. המידע הזה לגמרי לא אמין. אין מצב. ילד בן עשר יודע שאין חיה כזו לקום על צ'אושסקו. זה לא יכול לקרות. מישהו מהמבוגרים אמר: שששש. בטח מאזינים. אל תדברו על זה יותר, זה לא מתאים. שששש. הבן של המארחים ואנוכי עברנו חדר, הלכנו לשחק במה שילדים בני עשר משחקים. שלושים שנה, לך תזכור. ההורים המשיכו להתלחשש במטבח. המארח, איש מחובר בקהילתו, מן הזן של אחד שיודע, התעקש שהמידע שלו אמין. אבל לא היה את מי לשאול. בטח שלא את הטלוויזיה. או את הרדיו. גם לא את העיתונים. צ'אושסקו שלט בהם. הם דיווחו שהכל טוב. וצ'אושסקו ואשתו תמיד נראו טוב, לבושים טוב, לוחצים ידיים טוב ואוכלים דברים טובים. בארץ ובחו"ל. תמיד הכל היה טוב. רק לנו היה רע. לכל השאר היה טוב. רק טוב. בתעשייה. בחקלאות. ברפואה. בחינוך. בכבישים. בחשמל. בהישגים. הכול היה פיקס, למרות שהכול היה רקוב. ומקולקל. ועלוב. ומפורק. אנשים אוהבים חדשות טובות. בלי ביקורת. בלי חמוצים. שששש.

למחרת נסענו הביתה, לבאיה מארה. אמצע-סוף דצמבר זו תקופה נפלאה לילדים ברומניה. קר. יש חופש ארוך, בגלל חג המולד והשנה החדשה. לעתים יורד שלג. בחורף תמיד מוציאים מן המרתפים את החמוצים ואת שאר המאכלים שננעלו בצנצנות במהלך הקיץ. אבל אנחנו היינו רוב הזמן בחוץ, משחקים בחצר, בין הבניינים. והימים עוברים. וגם להורים יש חופש, אז ישנים עד מאוחר, מתענגים על אווירת סוף השנה. השמועות המשיכו, אבל למי אכפת משמועות. יש חמוצים בצנצנת, וקצת שלג, וכולם בחופש. ומה שהטריד באמת זה למה אין שלג, יותר שלג, ומתי נבנה איש שלג, וגם איגלו ונעשה מלחמה.

30 שנה להפיכה ברומניה(צילום: AP)

השכן מלמעלה, שהיתה לו טלוויזיה צבעונית (היחיד בבניין עם מכשיר כזה), רץ במעלה המדרגות. "ההורים בבית?" שאל, והמשיך לרוץ עד אלינו, ומשם המשיך עוד שתי קומות עד אליו. אמא, או שאולי אבא, יצאו רגע לחלון, קראו לי לעלות. עליתי. יחד עלינו לשכן. כבר היו אצלו עוד אנשים. ישבו על הרצפה, מול הטלוויזיה. חגיגה. כולם בהו. במסך. ועל המסך היו מאות אלפי בני אדם שצועקים, ולא מפחדים. ואז זה עבר לאולפן החדשות, אבל כבר לא היה שם קריין, אלא מלא אנשים במעילים של האייטיז, חלקם חבשו כובעים שחורים כאלה, מכבש או מה, ודיברו על מהפכה. רבולוציה. רבולוציונרים. נשים מקומות שונות עלו וירדו והביאו בקבוקים של סודה, ויין, וצויקה, והאמא של הילד מקומה שלוש הביאה גם בלינצ'סים, ומעניין מה קרה לזה מהקומה השנייה, שכולנו חשדנו שעבד בשביל הסקוריטטה. סנטטה. לחיים. נגמר הסיוט. הלך הכלב. עוד צויקה. אנשים היו קצת שיכורים. מעושנים. מאושרים.

ובבוקרשט, ראינו בטלוויזיה, כבר החלו לירות באנשים, ולא ידענו מי יורה, אז קראנו להם טרוריסטים. הטרוריסטים של צ'אושסקו, שנמלט מבוקרשט, וכולם חיפשו אחריו. אמרו שיש לו מכשיר מעקב בשיניים, והטרוריסטים שלו יבואו להציל אותו. ימים ולילות עברו מול המסך, שלא ידע מה לעשות עם כל השעות האלה, כי הוא לא היה רגיל. ברחובות העיר שלנו לא ירו באף אחד, אבל רצה שמועה שההוא ממשרד הפנים נפל לתוך פיר של מעלית, וההיא שהכירה את ההוא נעלמה, והנה, תראו, מה יש לו מתחת למעיל. זה רובה?

ערב חג המולד זה נגמר. בבת אחת. בבום. צ'אושסקו שנמלט מבוקרשט עם מסוק, נתפס עם הלנה לא רחוק מהבירה, בתוך מכונית עלובה. משם נגרר בתוך משוריין לתוך בסיס צבאי, נשפט במשפט שדה, והוא ואשתו המכשפה נורו כמו כלבים ברחוב. צילומי הווידאו זעזעו כל חלקה בגוף. פחד. אימה. שמחה. אושר. שחרור. מה עכשיו? נשימות עמוקות. חיבוקים. ירדנו למטה עם ספרי הלימוד, והוצאנו מכל ספר את הפרצוף של הדיקטטור. שרפנו אותם, ולא פחדנו. זה היה מופרע. לפני כן, אסור היה להוריד תמונה שלו מהקיר בכלל. מעניין לאיפה נעלמו הילדים שלו. הבנים, והבת. אחד הבנים היה אכזרי. סיפרו שהוא אנס את נדיה קומנץ', הגיבורה שלנו, שברחה לאמריקה כי לא יכלה לסבול את זה יותר.

הטלוויזיה שידרה תמונות מתוך הוילות של צאושסקו. ומתוך הארמונות. לאנשים ברומניה לא היה מה לאכול. החימום עבד יום כן, יום לא. צ'אושסקו הזמין שניצל בשקיות אטומות מוינה. בשביל הכלבה של הבת שלו. והיו לו כבישים תת קרקרעיים בבוקרשט. והנה עוד וילה. והמסוק. והרכבת הפרטית. והמטוס. ועוד מסוק. ואלף החליפות. ואלפיים זוגות נעליים שלה. וארבעים הבתים בכל מחוז, ואוסף הפרוות. וכיור מזהב. סבא שלי היה קומוניסט, הוא עמד שעות בתור בשביל בקבוק חלב. או לחם. או שמן. הנה עוד וילה של המנהיג האהוב. גאון הקרפטים. אמא, סוף סוף יהיו בננות?

שלושים שנה עברו, ואני זוכר את הימים ההם, ואת האווירה, ואת הפחד, ואת הששששש, המון שששש כי בטח מאזינים, ואת העיתונים שלא ידעו איך לא לשקר, ואת הטלוויזיה שהייתה אבל לא באמת הייתה כי לא היה לה מה לשדר, ואת האנשים, ואת הילדים, ואת הדגלים בלי הסמל הסוציאליסטי במרכז. שלושים שנה, ויש עדיין לילות שאני מתהפך במיטה ומפחד שאנשים לא יודעים להעריך את החופש שיש להם, את החירות לומר ולחשוב ולשיר ולצייר ולכתוב מה שבא להם.

בכיתה ג' או ד' בבית הספר לאמנויות ומוזיקה בבאיה מארה שבצפון רומניה, הרגשתי בפעם הראשונה כיצד פועל מנגנון הפחד וההשתקה של משטר צ'אושסקו. זה לא מנגנון שילד בגילי אמור היה לראות או להבין, או אפילו לחוש סתם כך ביום-יום. אף אחד לא עמד עם רובה ואזיקים בדלת וחיכה שאמעד. אף אחד גם לא הסתכל עליי במסדרונות במבטים חשדניים. הייתי כולה ילד, ואנשי המשטרה החשאית, הסקוריטטה, לא עמדו חבויים מאחורי עצים, לבושים במעילי עור שחורים בהמתנה דרוכה ל"בוגד" התורן שיאמר או יעשה משהו חשוד. זה לא עבד כך. זה לא עבד כך, כי מנגנון הפחד וההשתקה היה הרבה יותר מתוחכם.

הוא היה טבוע באנשים. עמוק. במורים, בהורים, בסבתות, בשכן מלמעלה, בזקנה שגרה בדירה ממול, במנקות ובאנשי התחזוקה, במוכרים בחנות הירקות, בפקידים בקופת הכרטיסים של הרכבת, בחנות הצילום, במורים למוזיקה, במורה להתעמלות, במוסכניק, באבא של הילד שאיתו שיחקתי כדורגל בחצר, בנהג האוטובוס, בבחור הצעיר שרעה צאן בכפר, במשופם בבית המרזח שמזג אלכוהול זול ולא איכותי לשיכורים, באיכר הפשוט שמכר צנוניות בשוק, במתדלק בתחנת הדלק שלא היה בה דלק, באיש הצבא, באשת המשטרה המושחתת, בטכנאי שטיפל באינקובטור בלולי התרנגולות, בנגר, באיש שעמד מאחוריך בתור לחלב, בגברת שקיבלה קילוגרם קמח יותר ממך, מכולם, ולא הבנת למה, בעיתונאים שלא היו עיתונאים ושעבדו בעיתונים שלא היו עיתונים, בזבן בחנות הבשר הריקה, באחות במרפאה, במחזאי שכתב מחזות מטעם ולמען כי אחרת לא יראה במה, בשחקן שמשחק מאולץ ומזוייף כדי שלא יעיפו אותו מהתיאטרון, בבמאי ובעורכים ובצלמים שלא מהססים לחתוך, או לזרוק, או לתקן פריים של המנהיג שלא נראה טוב, בקומיסרים לענייני תרבות, וחינוך, ופרופגנדה. בכל אחד. בכל אחת.

המנגנון היה בכל מקום. תמיד. והוא לא נח לרגע. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לנוח. כי אם היה נח, ילד כמוני, בכיתה ג' או ד', עלול היה לחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, שאין דין ואין דיין, שאפשר לומר הכול ולחמוק מעונש. לכן, כשילד כמוני, צחק או חייך בזמן שהוא דקלם בעל פה שיר הלל לצ'אושסקו – ילד כזה צריך היה לקבל מיד נזיפה מהמורה. ואכן, נזוף ננזפתי על ידי אותה גברת שאיני זוכר את שמה, אך לעולם לא אשכח את הערתה הקפדנית והחריפה על האיסור המוחלט לצחוק או לחייך בזמן שמדברים על הרודן, או מקריאים טקסט מגוחך על אודות גאונותו או סתם מדקלמים שיר הלל למנהיגותו.

וכשאתה ילד בכיתה ד' ברומניה של צ'אושסקו, אתה לא עפיפון ולא חייזר. אתה לא מנותק ממה שקורה. אתה שומע, אתה רואה. בטלוויזיה מספרים לך שהכול מושלם אצלך בבית, ובחוץ, מעבר לגבול ומעבר לחומה, כולם שונאים אותך כי אתה כל כך טוב ונהדר ומוצלח ויעיל ומועיל. והכל בזכות המנהיג הדגול, האהוב, היקר, שמש העמים, גיבור הקרפטים. האיש שאין בילתו, שאין לו לא תחליף ולא מחליף. ומי שלא חושב כך - בוגד. עוכר. אנרכיסט. החוצה. וכשהמורה העירה לך על איזה חיוך טיפשי שנפלט לך בזמן שהקראת שיר דבילי על הדיקטטור הגדול, זה לא נפל עליך כמו פצצה. יותר משזה הפתיע, זה בעיקר הפחיד.

הזרעים נזרעו מזמן, לאורך זמן. ואז, פתאום, בגיל די צעיר, בכיתה ג' או ד', אתה פשוט מפחד. מין פחד עמום כזה, שמלווה אותך כל הזמן. ובכיתה, כשנוזפים בך על חיוך, אתה מבין שעשית משהו לא בסדר, ממש ממש לא בסדר, ואתה מתחיל לחשוב על ההשלכות. סרט רע רץ לך בראש. אתה אומנם בכיתה ד', אבל יש לך תודעה עמוקה של מה מותר ומה אסור, ואתה מבין שיש קודים וכללי התנהגות שאתה מוכרח לנהוג על פיהם. אם לא, תיענש. תשלם. יגרשו אותך, אולי אפילו יכלאו אותך. תעמוד לדין, יקראו לך בוגד. יגלו אותך מהעיר לכפר, או תישלח ל"תיקון" במוסד סגור לילדים ונערים. ברומניה של צ'אושסקו, אתה לא סתם ילד במדינה. אתה ילד מתוכנת עם מנגנון השתקה והפחדה שמפקח עליך, מנגנון שעובד ללא הרף. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. רק כך המנגנון הזה יכול להצליח, רק כך הוא יכול להחזיק קצר ותחת פיקוח קפדני ומסרס את כל אויבי המדינה והמשטר. ואותי, ילד בכיתה ג' או ד'. כי רק כך אני אגדל לי יפה יפה מבלי לעורר מהומות ופרובוקציות, ולא יצטרכו לדאוג שמא אצא מן השורות ולא אצעד בתלם, ואעשה בעיות שיעוררו מהומות שאף אחד לא רוצה.

מנגנון הפחד במדינה דיקטטורית הוא מנגנון שחייב להיות מושרש בכל אחד מהנתינים של הדיקטטור הגדול. לאט לאט, בעבודה קשה, הקוד מושתל בתוך גברים, נשים, ילדים וטף. אי אפשר אחרת. המנגנון חייב להפעיל את עצמו לבד, והוא חייב להמשיך להפיץ את עצמו דורות קדימה. כמו וירוס של מחשב שחודר למערכת, משכפל את עצמו ומתפרץ לרשת כולה. הנה דוגמה: כשאתה ילד ברומניה של צ'אושסקו, ואתה רואה שבכל מפגש משפחתי שיש בו יותר משלושה אנשים מישהו טורח לכסות את מכשיר הטלפון בכריות "כדי שלא ישמעו" – אתה מבין קודם כל שיש מישהו שמאזין. הוא לא בחדר, הוא כנראה לא שייך למשפחה, ועדיין - הוא מאזין. אז כדאי לשתוק. או ללחוש. או לא להגיד דברים אסורים. אז מנסים להסתיר ממנו דברים, מאותו מאזין אלמוני שאינו נראה, אבל יודעים שהוא כנראה שומע, אולי אפילו רואה. אחר כך, כשכבר אוכלים משהו, והמבוגרים גם שותים משהו, והלשונות לא תמיד בשליטה והתסכול מהתורים לחלב או ללחם או למים מינרליים פורץ החוצה, אז מישהו טורח מיד להשתיק את הווליום של הממורמר התורן ולסיים את חגיגת הפריצות בזעקות שששש! שששש! וסבתא תנפנף בידיה, תעשה סימנים עם הראש לעבר הכריות שמכסות את טלפון החוגה העתיק, ותדרוש בלי להתבלבל: ששש! לא לדבר!

לא צריך קולונל של הסקוריטטה איתך בגפילטע פיש כדי להבין שמשהו לא בסדר, שיש פה משהו שכדאי ללמוד ולהפנים. גם טריקות הטלפון של סבתא הן יופי של שיעור. כי זו השיטה של סבתא: בכל פעם שאמא מתחילה להתעצבן ששוב לא הצליחה לקנות כמה בבנות לילד, והיא מתחילה להאשים את המשטר, את המפלגה ואת צ'אושסקו – סבתא טורקת את הטלפון בצד השני. למה? כי אמא לא מוכנה לשתוק, כי נמאס לה, ודי והילד רוצה בננות. אז היא מתפרצת, על סבתא, וסבתא בתורה טורקת את הטלפון כדי שלא ישמעו ולא יקחו את אמא לחקירות. כי כולם מדברים על החקירות ועל זה שאנשים נעלמים ואף אחד לא יודע איפה הם ומתי הם חוזרים, אם הם בכלל חוזרים.

מנגנון ההפחדה והפחד עובד מדהים, והשורה התחתונה מרשימה. המשטר חוגג. הוא מנצח. הוא מביס את אויביו בכל יום מחדש. לוקח קצת זמן כדי להשתיל את הקודים הנכונים בכל אחד ואחת, אבל התוצאה שווה את המאמץ. כי כשהמנגנון פועל על פי התוכנית, נשאר רק לפקח שאין חריגות, שהמכונה עובדת כמו שצריך. שאף אחד לא כותב שום דבר אסור. שלא מתפרסמים עיתונים חתרניים, או ספרים ביקורתיים, או מחזות ציניים, או תמונות לא מלוטשות. והכי חשוב, הכי הכי חשוב בעולם, לוודא שהמושתלים, שכבר חיים ממילא עם המכונה האיומה בתוך נפשם, יפנימו שכדי לשרוד, עדיף להם לא רק לסתום את הפה – אלא גם להפסיק לחשוב.

והבעיה הגדולה עם הווירוס הזה, וירוס הפחד, הוא שקשה מאוד להוציא אותו מן הסיסטם. אפשר להוציא את האדם ולהרחיק אותו מן הסביבה שזיהמה אותו ואת נפשו, אך את הנפש אי אפשר לנקות. לא בקלות. כי גם שנים אחר כך, במקום אחר, האדם מוצא את עצמו חושב על הימים ההם, ועל מה שעלול היה לקרות, ואם שם זה היה אפשרי, אז למה לא בכל מקום. ב-1991, אחרי שצ'אושסקו והגברת כבר חוסלו ביריות, ואנחנו בכלל חיינו בחיפה, ההורים שלי עדיין נהגו ללחוש כשרצו להוציא עצבים על הסוכנות או על הפקידים האטומים שלא ידעו איך להתמודד עם קשיי הקליטה של העולים מרומניה. ובאוטובוס, בדרך הביתה, ישבו שני הורים וילד בן 11, והמבוגרים דסקסו מה לעשות ואיך לפעול ואיך להתמודד עם הפקידם שלא מבינים, ואז אבא היה מרים לפתע את הקול עם איזו קללה עסיסית בהונגרית, ומיד אמא היתה מנחיתה אותו עם המבטים שלה ועם ה-ששששש המעצבן הזה שאיתו היו משתיקים את הקרובים ואת החברים שבאו לשחק רמי וקנסטה ליד טלפון החוגה המכוסה בכריות. כדי שלא ישמעו.

וגם שלושים שנה אחרי, בכל פעם שמישהו מנאמני השלטון מתחיל לגדף את השוטרים ואת העיתונאים ואת התובעים ואת השופטים, בכל פעם שמלכך פינכה תורן שמחפש איך לטפס על הסולם מבטיח "לרסן", עוברת בילד ההוא מכיתה ג' או ד' בעיר באינה מארה שבצפון רומניה צמרמורת שמטפסת מהגב התחתון עד הראש. והתחושה שהגבול הוא דק, אולי אפילו דק מדי, והידיעה שאפשר גם לשקוע מהר מאוד לתוך תהום חשוכה, הידיעה הזו מעוררת חלחלה ופחד, אך בעיקר תחושה שבפחד הזה צריך להלחם. שם. כאן. ובכל מקום.

שלושים שנה עברו מאז שאחד הרודנים האכזריים בעולם חוסל על ידי בני עמו, אבל הצלקת שם. והפחדים. והחרדות. החששות. דברים באים והולכים, נעלמים. אם לא שומרים עליהם, יש מי שירצה לקחת.

חופש זה לא דבר מובן מאליו. צריך להילחם עבור חופש. כל יום מחדש. חופש הוא כמו לנשום. אם אתה לא נושם, אתה מת. אם אתה לא חופשי. אתה מת. אין יותר צ'אושסקו, אבל יש צלקות.

זהו. עברו שלושים שנה.