עלייה לישראל היא לא הפתרון
כשאנחנו קוראים ליהודי העולם לבוא ארצה כשהם נתקלים באלימות, אנחנו מגמדים את הבעיה ומסרבים להכיר בכך שיש להם בית במקום אחר
ממונסי דרך לונדון, מפריז ועד פיטסבורג – יהודים הם מטרה. לעיתים מטרה ללעג ברכבת התחתית, לדחיפות או לקללות ברחוב. לפעמים יעד להשחתה וגרפיטי על בתי כנסת וחנויות. ולא פעם הם משלמים בחייהם ממש. שנת 2019 שרק הסתיימה הייתה רצופה בתקריות אנטישמיות מזעזעות. רק בארה"ב נרשמו יותר מ-1,000 מקרים שבהם יהודים שילמו מחיר אך ורק בשל זהותם. באירופה המצב לא יותר פשוט. אחרי שנים של עצימות נמוכה, האנטישמים מרימים את ראשם בגאווה. הפחד הקמאי הטבוע בנו מדורי דורות קיבל אין ספור הוכחות שהוא לא שם לחינם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
פה, בארץ ישראל, הפחד הרדום הזה מתורגם לריבונות, לצבא חזק, לתפיסת ביטחון שגוברת על כל מטרה אחרת. העם השב אל ארצו הקים בראש ובראשונה בית שיהיה מרחב מוגן; מקום שבו יהודים יוכלו לממש את יהדותם באופן מלא ללא מורא. שאר המטענים החשובים וההצדקות האידיאולוגיות הגיעו אחר כך. ולכן, כשאחינו מעבר לים מותקפים, האינסטינקט שלנו הוא לקרוא להם לעשות עלייה. בואו אלינו, אל ארץ הקודש, כי זה המקום הבטוח היחידי עבורכם.
אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא ליהודי פריז לעלות ארצה אחרי הפיגוע ב"היפר כשר" שבו נרצחו ארבעה. הוא לא הבין מדוע היהודים הצרפתים הגיבו בתדהמה ובעלבון. מה מעליב כל כך בהצעה לעלייה ארצה כפתרון לאנטישמיות?
עלייה איננה פתרון לאנטישמיות ולא צריכה להיות. זכותו של כל יהודי לממש את יהדותו כפרט וכחבר בקהילה בכל נקודה על הגלובוס. הראשונה שאמורה לערוב לכך היא מדינת ישראל. ברגע שאנחנו קוראים ליהודי העולם לבוא ארצה כשהם נתקלים באלימות, אנחנו למעשה מגמדים את הבעיה שאיתה הם מתמודדים. אנחנו מסרבים להכיר בכך שבנוסף להיותם יהודים כמונו - יש להם בית, חיים מלאים וקהילה מתפקדת במקומות אחרים שעבורם הם שורש וזהות.
מדינת ישראל היא אכן תעודת ביטוח לכל יהודי באשר הוא, אבל התפקיד הראשוני הזה הוא חלקי בלבד. ישראל בת ה-70 פלוס, שהיא כבר מעצמה תרבותית בזכות עצמה, צריכה לשדרג את התפקיד שלה ולהגן על עצם הקיום היהודי בתפוצות. על הזכות להיות יהודי בכל דרך וגוון, בכל מקום בעולם. זו משימה קשה בהרבה, שדורשת יחסי עומק, היכרות והשקעה דיפלומטית רבה. אבל זו גם משימה חשובה מאין כמותה. כאשר יהודי בניו יורק או בברצלונה יודע שפה, במדינת היהודים, יעשו הכל כדי שהוא שם יוכל לחיות את חייו בביטחון, הוא יודע שהוא באמת משפחה.
מאז ומעולם מרכז החיים היהודי לא היה בישראל בלבד. בתנ"ך היה זה עבר הירדן, בתקופת התלמוד הייתה זו בבל, ואחר כך אין ספור תפוצות. הדיאלוג הער והקרוב ייצר נהרות של ידע ומסורות שלא יסולאו בפז. היהודים בתפוצות צריכים לדעת שבעת צרה, אנחנו, בדיוק כמו אחים טובים, ניקרא לדגל. לא נעשה קואליציות מתחת לשולחן עם תומכי אנטישמיות, לא נחליק בגרון גזענים מסוג אחד כי הם טובים לנו במישור אחר. ניתן לכל יהודי ויהודייה, מכל זרם, מפלגה או עמדה, תחושה של שייכות. של סולידריות בסיסית. תחושה שהם נכס עבורנו, כמו שאנחנו עבורם.
על מנת לייצר מנגנון כזה, שיודע להילחם באנטישמיות ללא פחד, אנחנו קודם כל צריכים להיות מודעים לעוצמה שלנו. לא עוד אומה נרדפת, אלא מדינה ריבונית. לא עוד קהילות פזורות, אלא מנגנון אדיר שיכול ורוצה לקחת אחריות על כל מי שהוא חלק מהמשפחה הגדולה והקצת מוזרה הזו.
עמיות, מלשון עם, היא מושג שעוד לא פיצחנו. אנחנו יודעים לומר היטב מה מערכת היחסים שלנו עם אזרחיה המגוונים של המדינה, עם הקרקע שעליה אנו חיים, עם השבט שאליו אנו שייכים. אבל מה כוללת האחריות שלנו לבני העם שלנו? מה הופך חסידת בעלז באנגליה, רפורמי בקליפורניה ואתאיסט בסין למשפחה של כל אחד ואחת מאיתנו? הרדיפה האנטישימית היא תשובה אחת, טובה ומבאסת. אנחנו יכולים לייצר תשובות נוספות, בעלות מטען אחר לגמרי.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
