"אנשים לא מבינים איך לדוגמנית יש מה להגיד. אז נעים מאוד — יש לי פה, אני משתמשת בו, ואני לא רוצה להיות קולב"
אמרו לה שהיא חשופה מדי, רוכבת על הצלחות ועושה פרובוקציות בכוונה. עדן פינס, האחות הקטנה של האח הגדול, עונה לכולם. אבל רק אחרי שישנה על זה לילה
אני האחות הקטנה והמעצבנת ב"האח הגדול". קוראים לי האחות הדיגיטלית. אני קשורה לדיגיטל, ללייב, לאתר — אני בעצם החבר הכי טוב של הצופה. כל מה שהאח לא רוצה שתדעו, אני יודעת ואני מסדרת אתכם. אני האחות של הקהל. כי היום הכל נמצא בדיגיטל. יש את השידורים שהם בשעה מסוימת קבועה — והדיגיטל עובד כל היום, ואני על זה כל הזמן. בהדחות, בכניסות. הייתה לי פינה במונדיאל אצל אופירה וברקו, אבל זה לא אותו דבר.
מי שרוצה גליון "בלייזר" במתנה הביתה לוחץ פה .
למדתי במגמת צילום 11 יחידות. אני אוהבת להיות גם מאחורי העדשה. יוצא לי לצלם, יש לי מצלמה, אבל לא משהו מקצועי כרגע. אמרתי לסוכן שלי שיום אחד אהיה מאחורי המצלמה. אני מאוד מתחברת לזה, אבל כרגע יש יותר מדי דברים אחרים שאני שמה את המשאבים והכוח שלי עליהם — דוגמנות, משחק, פיתוח הקריירה שלי בחו"ל.
בחו"ל לא שמרנים כמו אצלנו. לא מסתכלים על קצת עור חשוף כאילו זה הדבר המרכזי והמעניין כרגע, זה לא ממש אישיו אצלם. הכל פתוח וחופשי יותר, ואת מרגישה יותר בנוח. בארץ צריך לחשוב כמה צעדים קדימה לפני שאת עושה כל דבר כדי שלא תהיה ביקורת.
ועם כל זה, עדיין אין מי שמאוהבת כמוני במדינה הזאת. נגיד, לדוגמה, איך שסיימתי שירות צבאי במודיעין טסתי לעבודה. לחו"ל, לבריכת כרישים מטאפורית בלונדון — אבל בקטע טוב. לא היו לי סוכנויות בחו"ל, אז קניתי כרטיסים ללונדון, לגרמניה, גררתי את עצמי ואת חברות שלי ל"חופשה" — אבל בעצם רציתי להשיג סוכנויות. דפקתי בדלת כמו ישראלית אמיתית — "בוקר טוב, נעים מאוד". היו שפחות אהבו את זה, וזה נראה להם קצת חוצפה, והיו חלק שממש עפו על זה ואני עובדת עם חלקם עד היום. וככה היה התהליך הזה. טסתי ללונדון עם חברה, חזרתי לשם אחרי השחרור, אחרי חודש, ונשארתי שם שבעה חודשים. משם הייתי טסה לשוודיה ולגרמניה — כל שבוע הייתי טסה לפחות פעמיים, ולא הייתי בבית. חזרתי הביתה והתחלתי לבכות. הרגשתי שעשיתי עלייה. המטוס מנמיך ואני בוכה. נשארתי פה תקופה לא ארוכה, אבל הבנתי שאין יותר טוב מהמקום הזה. אם בהתחלה חשבתי לעשות רילוקיישן ולהתחיל את החיים אחרת, אחרי הבכי הזה הבנתי שבאמת אין לי ארץ אחרת. לא בצחוק.
אני לא עושה פרובוקציות כדי לעשות פרובוקציות. אם הייתי מכוונת לשם, הכל היה נראה אחרת. הרבה יותר גס. אבל אני לא מכוונת לשם, ואני מי שאני. כנראה שתמיד הייתי ככה. גם בבית הספר הייתי עוף מוזר. שפטו אותי על הלבוש והשיער וההתנהגות שלי, שהייתי כזה בן יותר. גם בתקופה שהייתי בחטיבה ובתיכון כשעברתי חרם, צפצפתי עליהם. כאב לי מבפנים, אבל ניתקתי את הרגש ואמרתי אם יש לכם בעיה, זה שלכם. משהו בי מול אנשים לפעמים קצת אפאטי. למדתי לנתק את זה.
מחפשים אותי על כל דבר. יש מין עכברי רשת שהם גם הטוקבקיסטים שמחפשים את הפעילות ושולחים לעמודי רכילות. ידעתי שזה יגיע, התמונות ממיאמי. אני לא מתרגשת. הכל בסדר — אני אעשה את שלי, אתה את שלך, ושכל אחד יתעסק בעניינים שלו. מי שזה מפריע לו, שיחנך את הילדים שלו אחרת. או לפחות לסבלנות וסובלנות וקבלת האחר ולהבין שאנחנו ב־2020. מצחיק שכולם קוראים לקבל את כולם כמו שהם, לא להפלות בין בני אדם, אבל לא מפסיקים לברבר אחד על השני.
מחפשים אותי כי אני לא משחקת לפי כללי המשחק. כי אני לא אומרת לאנשים מה שבא להם לשמוע ממני. אני באה להראות בדיוק את הצדדים האחרים, את הצדדים שפחות מקבלים, את הדברים שמבקרים ביומיום. זה שאני דמות מוכרת לא נותן לך לגיטימציה לטנף עליי, ולא אומר שאני חייבת לתת לך את מה שאתה רוצה לשמוע. לא.
אני די מנתקת את הביקורות האלה. אני מתייחסת לזה כאל עבודה. בכל פעם שחוויתי מסכת התעללות בטוקבקים לא התבאסתי. צחקתי ולמדתי להתמודד ולא לקחת את זה ללב. זה לא שלפני שהצטלמתי, הרהרתי אם כן להעלות או לא להעלות וכשראיתי תגובות נגדי אמרתי "אוי איזה באסה". ממש לא. הרגשתי שלמה גם באותו הרגע וגם אחרי. זו החלטה שלי, ומי שיש לו בעיה עם זה שיחנך את הילדים שלו אחרת. כי להורים שלי אין בעיה עם זה, ולי אכפת רק ממה שהם חושבים.
המשפחה שלי זה הכל בשבילי. הם לפני הכל ואחרי הכל. זה הקול השפוי, בואו נגיד ככה. כשאני צריכה להתייעץ, כשקורה לי משהו, אני ישר מתקשרת לאמא שלי. הם הראשונים שאני פותחת את הבוקר איתם בטלפון בהודעות, ואנחנו מאוד קרובים. ככה הם חינכו וגידלו אותי, וזה ערך עליון מבחינתי. הם החברים הכי טובים שלי. כמובן שאני גם מכבדת אותם כמו הורים. הם היחידים שאני אקבל מהם נזיפה בשקט ולא אענה, גם אם הם טועים.
התמיינתי פעם לפרויקט גדול בארה"ב. מתוך 10,000 בנות הגעתי ל־20 האחרונות, שמתוכן היו צריכות להיבחר 17. כנראה דיברתי יותר מדי בתעודת הזהות המצולמת, וסיפרתי על הצבא והמדינה ואיך רואים אותנו. לא נבחרתי. אמרו לי, "היית קצת הארדקור". אמרתי "סליחה? אם זה הארדקור אז כנראה שזה לא מקומי".
זו אחת הבעיות הגדולות שלי, שקשה לי לשתוק. אנשים לא מבינים איך יכול להיות שהיא שחקנית ודוגמנית ויש לה בכלל מה להגיד. אז היי, בוקר טוב, נעים מאוד — יש לי פה, אני משתמשת בו, ואני לא רוצה להיות קולב. וזה בעייתי כי מצופה מאיתנו אחרת, אבל זה משהו שדגלתי בו מההתחלה. חשוב לי לשנות את חוקי המשחק ואת זווית הראייה של אנשים, ואני אשאר נאמנה לזה.
גם לא התכוונתי לשתוק כשלעגו לי בגלל הגוף שלי. פעם הייתי יותר מלאה והיו לי בעיות בריאותיות שהייתי צריכה להתמודד איתן, ונכנסו בי על זה בטוקבקים. היה לי חשוב להשתמש בזה להעצמת נשים וילדות שמתמודדות עם הפרעות אכילה כמו שאני התמודדתי בעבר, והרגשתי שזה נושא שאני יכולה לפתוח ושיכול לעזור לאחרים. זה המשיך בתגובה של אנשים לפרובוקציות שאני כביכול מייצרת, שלמעשה זה לחפש אותי ולהדביק לי דברים.
לא סתמתי את הפה כשאמרו לי שנדבקתי למישהו מפורסם. אני צריכה גבר שירים אותי? מה נראה לכם? אני צריכה לדעתכם מפורסם לרכוב לו על הגב? מי לימד אותך לחיות? לא סיפרו לך שמאחורי כל גבר עומדת אישה חזקה? לא הבנתי. זה מטמטם אותי.
הבנתי איך לא עונים. דור רפאלי, בן הזוג שלי, אמר לי שיש לי יותר כוח לפעול ולהראות את זה ברשת, וזה משהו בלתי הפיך. אם מישהו נכנס בי ואני עונה, הרבה יותר אנשים יראו מה הוא כתב לי מאשר אם לא הייתי עונה. דור אמר לי חכי שנייה, תנשמי, תישני על זה לילה — לא לפעול באותו רגע מעצבים. תישני ותקומי בבוקר. אם תרגישי אותו דבר — תפעלי. אבל אם נרגע לך קצת, תניחי לזה. תני לזה לעבור. אין מה להתעסק באנרגיות האלה. זה משהו שאני לוקחת לעצמי, וזה משהו שעובד לי. אני נושמת, וקמה בבוקר, ולא אכפת לי.
למקרה שפספסתם:
• יש לך כרס? טוב מאד. איך להפסיק לפחד מתרבות הפיטנס - ולהתחיל לשנוא אותה .
• מנכ"ל גוגל אמר שאין סיבה שלא נחיה עד גיל 500,
ואנחנו אומרים: באילו תנאים?
• המדריך לשיווק עצמי אונליין ב2020. משפיענים? אאוט. קראודים? כן ועוד פעם כן.
לפנייה לכתב/ת 
