ישראל לא מוכנה לשיטפון, מלחמה ורעש אדמה
ההתמודדות הלקויה עם הסופה היא רמז לכשלי המוכנות לקראת אסונות אחרים. בישראל מעדיפים להתפאר בהישגים במקום לדבר על כשלים
ההצפות החריגות בנהריה, השבוע (צילום: קובי שניר)
הלב דואב על האזרחים שנספו בשבוע האחרון עקב נזקיה של הסופה הקשה, אולם אסונם יהיה לשווא אם לא נלמד וניישם את הלקחים המערכתיים שניתן להפיק ממנו. יש לחתור להפיק לא רק לקחים נקודתיים הקשורים למחדל האחרון, אלא למקד את החשיבה בעיקר בסוגיות כלל-מערכתיות, האמורות לייצר מענה תפיסתי ומעשי הולם למגוון של אסונות רלוונטיים הצפויים לנו בהמשך הדרך.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אחד מיסודותיה של תורת ניהול אסונות הוא ההכרה הנדרשת שלפיה למרות נטייתו של האדם להניח ש"לי זה לא יקרה", אסונות אכן מתרחשים. אמנם במרווחי זמן גדולים ובתצורות בלתי צפויות, ולכן בהפתעה, אבל הם יוצרים בהתרחשותם פגיעה קשה באוכלוסייה ובתשתיות האמורות לשרת אותה. מכאן מתבקש שמישהו ינהל את תוצאותיו של מפגש אלים זה.
בעולמנו המודרני, הציפייה הרווחת היא שזו אחריותה של המדינה ושלוחותיה לדאוג לאזרחיה בנסיבות אכזריות כאלה, וכי המדינה אמורה לממש אחריותה זו בתבונה. לצערנו, הניסיון האוניברסלי - וגם זה הישראלי - מצביע על לקויות חמורות במימוש ציפייה אולי נאיבית זו.
אתייחס בתמצית לתמונת ההיערכות הישראלית, על פי החיתוך בין אסונות מהטבע לאסונות מידי אדם. בקבוצה הראשונה נמצא את השיטפונות שפגעו בישראל בשבוע שעבר, היכולים לשמש נורת אזהרה מפני האסון הגדול הצפוי לנו כאן בדמות רעידת אדמה קשה, שעצם התרחשותה בלתי נמנע, שעיתויה מתקרב ושנזקיה המוערכים אדירי ממדים. ניתן לקבוע שמדינת ישראל, אזרחיה ותשתיותיה אינם ערוכים למגה-אירוע כזה.
הקבוצה השנייה היא של אסונות מידי אדם, כמו מלחמה, שמידת ההכרה הציבורית בהתממשותה אמנם רבה יותר, אך גם כאן רמת ההיערכות האזרחית לקראתה אינה עומדת ביחס סביר לנזקיה הצפויים בעורף, המוערכים רשמית ככאלה "ללא תקדים". ונזכיר: בעימות הנרחב הבא, מספר הפגיעות במקביל בעורף הישראלי ונזקיהן לא יאפשרו מענה מערכתי סביר.
(צילום: קובי שניר)
לכן, הלקח הראשוני הוא שיש לשבור את חומת השתיקה. הציבור הישראלי צריך להיות מודע לסיכונים האמיתיים הצפויים לו ולתבוע מהממשלה להיערך באופן סביר לקראתם.
הלקח השני הוא שחייבת להיות בישראל תפיסה לאומית לניהול אסונות המוניים, שתהווה בסיס מוסכם לתוכנית עבודה מתוקצבת וארוכת טווח להתמודדות מושכלת עם תוצאותיהן של הפרעות קשות רלוונטיות, גם מהטבע וגם מידי אדם. תוכנית כזו צריכה לקבוע יעדים קונקרטיים ולהתממש בפועל בכל תחומי הפעולה הציבורית.
הלקח השלישי הוא שתוכנית כזו צריכה להתבסס על ההנחה שההיערכות לחירום צריכה להציב כיעד ראשון את ההתאוששות המהירה של המערכות הנפגעות בעקבות ההפרעה וכיעד שני את מניעת ההפרעה מלכתחילה, דבר שמימושו מוטל בספק.
הלקח הרביעי הוא שתיקוני תקלות מקומיות, הנחשפות במפגעים מקומיים, כמו אלה של השבוע החולף, אינן תחליף להיערכות הכוללת, המתחייבת מול הסיכונים המוכרים ומתוקף אחריותה של המדינה לאזרחיה.
אם לא כך נעשה, יימצאו רבים מאד מאיתנו נאלצים לדאוג לעצמם בעת פקודה, ללא מענה ממוסד. התקלות הנקודתיות שבהן נתקלנו בשבוע שעבר ייהפכו באחת לאסון לאומי, עם כל ההשלכות על יכולתנו להתאושש מהן כאומה משגשגת.
- תא"ל (מיל') ד"ר מאיר אלרן הוא ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר מאיר אלרן
צילום: חן גלילי
מומלצים
