יום הרופא הישראלי - הבעיות והעתיד

כ-30 אלף רופאות ורופאים מציינים היום את יום הרופא/ה בישראל. כמה מהוותיקים ביותר שבהם החלו את דרכם המקצועית לפני היות האולטרא-סאונד, ה-CT וה-MRI. הצעירים שבהם עתידים לראות כיצד הרפואה הגנטית משנה את עולמם המקצועי בפרט, ואת העולם בכלל.

הרפואה משתנה בקצב מהיר מאי פעם: אנחנו יודעים יותר – ואנחנו נדרשים ללמוד כל הזמן, וחייבים ללמוד מהר יותר. מה שנותר קבוע בתוך השינוי המתמיד, ולמרות השינוי המתמיד – הוא השליחות אותה נטל על עצמו הרופא.

רפואה אינה רק מקצוע: זו דרך חיים. הדרך הזאת מתחילה בהתמסרות המוחלטת לתהליך הכשרה ארוך ותובעני; ושיאה הראשון בשבועת הרופא: הרגע בו נוטל על עצמו כל רופא, בכל דור ודור, אחריות אישית לגורל מטופליו, ומקבל על עצמו כללי אתיקה המציבים את הרף העליון של מוסריות מקצועית.

כחמש עשרה שנים נדרשות מראשית הלימודים האוניברסיטאיים ועד לרכישת סל הכישורים הנדרשים מרופא מומחה. כמעט נצח במונחים של התרבות והחברה החיצוניות לעולם הרפואה, אלה המקדשות יותר ויותר את הכאן והעכשיו. יש כאן עבודה סיזיפית, ההופכת לעתים מתסכלת במיוחד כאשר עומדים מול חוסר במשאבים, תקצוב הבלתי הולם, ותקינה חסרה.

פרופ' ציון חגי

הרופא הישראלי אינו מתמודד רק מול המחלות. ממש כמו המטופלים שלו – גם הוא קורבן לתורים הולכים ומתארכים בשל מחסור בחדרי ניתוח ובצוותים; לעומסים בלתי נסבלים בחדרי מיון – ולהתלבטות אם להקדיש יותר זמן לחולה שכבר הגיע אליו, על מנת לספק לו את הטיפול הטוב ביותר, או להסתפק במה שאפשר לעשות בזמן נתון וקצוב, ולפנות מקום לחולים נוספים.

הרופא הישראלי פוגש במציאות הישראלית בחדר ההמתנה או במחלקה – והמציאות הזאת רחוקה מלעודד. שסעים חברתיים, פערים כלכליים המונעים נגישות לתרופות, סוגיות שיוויון והיחס לאחר: לפליט, לבני לאום אחר, לאויבים. ובתוך השסע, מקפידים הרופאים האלה לטפל בכולם, ללא אפליה מכל סוג שהוא. ועל כך צריכה להיות גאוותה הגדולה ביותר של הרפואה הישראלית.

יום הרופא נועד להוות הצדעה לרופאי ישראל על תרומתם במהלך כל השנים, יומם ולילה, לתושבי המדינה, לאיכות חייהם ולביטחון הבריאותי שלהם. הוא מדגיש את התפקיד המיוחד אותו ממלא הרופא בחיי הקהילה, וכולל שורה של פעילויות המשקפות את העשייה האדירה, מדי יום, בכל בית חולים ומוסד רפואי, בכל מחלקה ובכל תחום – על ידי רופאים.

אתגרים מצטלבים

את יום הרופא אנו מציינים מדי שנה ב-11 בינואר, יום יסודה של ההסתדרות הרפואית בישראל. ב-11 בינואר 1912 התכנסו שישה רופאים ורוקח בדירה ברחוב הרצל בתל אביב, והחלטתם הראשונה הייתה להוציא לאור כתב עת רפואי בעברית – גם אם רוב הרופאים לא ידעו את השפה. ההחלטה הזאת הייתה ביטוי ראשון למחויבות החברתית והלאומית של הרופאים ושל ההסתדרות הרפואית, מעבר לתפקידה כאיגוד מקצועי.

מאה ושמונה שנים אחר כך, ניצבת ההסתדרות הרפואית בצומת שבה מצטלבים אתגרים מקצועיים-טיפוליים; שאלות הנוגעות לקשר בין הרופא למטופל; סוגיות השינויים הנדרשים במבנה מערכת הבריאות לנוכח התפתחויות טכנולוגיות ושינויים בסגנון החיים; והכרעות בתחומי האתיקה. מעל לכל אלה, עומד תפקידם המרכזי של הרופאים בכל הנוגע להבטחת זכויות הציבור בכל הקשור לטיפול רפואי, לקידום החינוך וההסברה הרפואיים ולשמירת זכויות המטופלים.

שלוש שאלות מרכזיות צריכות לעמוד במרכזו של יום הרופא – ולמעשה בכל יום בשנה. הרופאים – צריכים לשאול את עצמם האם הם אכן נותנים את הטיפול המיטבי לכל מטופל ומטופל. האחראים לתקציב – מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי – צריכים לשאול האם הם מספקים לרופאים את האמצעים הנדרשים להם. המטופלים – צריכים לשאול כיצד להשפיע ולהבטיח את זמינות האמצעים, זמינות הרופאים ושירותי הרפואה.

זה יותר ממאה שנה, מתפתחת מערכת הבריאות בישראל רבדים רבדים, בתהליך המשקף את צמיחת האוכלוסייה, העליה ברמת החיים, התפתחות הטכנולוגיה הרפואית והשינויים באתוס החברתי. חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) – המסדיר את אופן התקצוב של המערכת – נולד אי-שם בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, והתבסס על מבנים ארגוניים שהיו כבר אז בני עשרות רבות של שנים. חוק זכויות החולה, שנחקק שנתיים אחר כך, רחוק מלכסות את מכלול הסוגיות העומדות כיום בפני הרופאים והמטפלים כאחד. ומשרד הבריאות – עם כל הכבוד – מתנהל כעוד משרד ממשלתי ותו לאו: עוד קלף במו"מ קואליציוני, עוד סעיף תקציבי החשוף לקיצוץ רוחבי.

מערכת הבריאות צריכה לחשב מסלול מחדש. לא תיקון נקודתי, שכל תכליתו להסדיר בעיה דחופה. לא ריטואל שנתי קבוע של התנצחות על גובה התקציב לעדכון סל הבריאות. אנחנו הרי יודעים לחזות כיום – ברמה סבירה ביותר של ודאות – את האפשרויות הנולדות עם תפתחות הטכנולוגיה: רפואה מרחוק, רפואה גנומית בהתאמה אישית וכן הלאה. אנחנו יודעים מה השינויים הצפויים באוכלוסיה, במונחים של מספרים, פיזור גיאוגראפי והתפלגות גילים. אנחנו יודעים כמה רופאים יידרשו לנו בעשורים הבאים, במיוחד לנוכח הפרישה לגמלאות של דור הרופאים יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר – ואנחנו יודעים כמה זמן נדרש על מנת להכשיר רופא חדש.

הזמן בשל כיום לחשיבה שיטתית שתיקח את מכלול הידע הזה, ותעצב את מערכת הבריאות העתידית של מדינת ישראל. בדרך, ראוי לברר סוגיות דוגמת אחריות וסולידריות חברתית, לחשוב שוב על סדרי עדיפויות – ולהתייחס לשאלת מקורות המימון. אי אפשר להמשיך לנהל מערכת בשיטת " תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ" (שמות ה', ט"ז).

פרופ' ציון חגי הוא יו"ר ההסתדרות הרפואית