ההחמצה הגדולה של דראפיץ' וברדה / סיפור מחזור

זה קצת סמוי מן העין, נבלע בתוך הסתמיות הכללית, אבל משהו לא טוב עובר על מכבי נתניה. דווקא אחרי שהתייצבה קלות ותפסה מרחק מסוים מהתחתית, בולטים יותר לעין גודל הפספוס וההחמצה של דראפיץ' וברדה. זו הייתה העונה שבה צמד המאמנים, שעובד במועדון מסודר שזכה להכנסות יפות ממכירת שחקנים, שמתנהל מול הבעלים הכי נוח ותומך בליגה, היה צריך למנף את ההצלחה בעונות הקודמות לטובת עליית מדרגה והתבססות עקבית בצמרת וזה לא קורה.

בעונה שבה רמת הכדורגל שמתחת למשולש מכבי ת"א-מכבי חיפה-בית"ר ירושלים, היא בינונית להחריד, מכבי נתניה, עם תקציב כולל שמוערך ב-35 מיליון שקל, הייתה צריכה לעשות את קפיצת המדרגה הנדרשת כדי להמשיך בתהליך ההתקדמות היפה ומתישהו להתמודד ברצינות על תארים. אייל סגל עצמו הצהיר ב-2018, במהלך העונה השנייה שלו כבעלים, כי "בעונתי החמישית כבר נתמודד על כל התארים". אנחנו כרגע בעיצומה של העונה הרביעית מאז רכש סגל את מכבי נתניה והתחזית של הבעלים נראית רחוקה מאוד ממימוש.

דראפיץ' וברדה. לא מינפו את ההצלחה בעונות הקודמות(צילום: ראובן כהן)

במקום זאת מכבי נתניה תקועה במרכז הטבלה, צוברת רצף ניצחונות פה, מקבץ הפסדים שם ומשדרת אפיל של "הקבוצה הנחמדה מעבר לבלוק". קבוצה שמדי פעם תרקוד בניצחון מסחרר (הרביעייה על הפועל ת"א), תייבב בהפסדים מביכים (נס-ציונה, בני-יהודה), ובין לבין תציג קטלוג של כישרונות מסקרנים. החשש הגדול של האוהדים (ואני בתוכם) שלקטלוג הזה תצורף אוטומטית הכותרת "למכירה"- אז תהפוך מכבי נתניה מקבוצה שמתיימרת כדברי סגל "לרוץ לכל התארים" לתחנת מעבר חביבה שנוח לפרוץ בה. מעין מכבי פתח-תקוה עם קהל.

לא מעט מחמאות נכתבו פה על ההתנהלות של מכבי נתניה בשנים האחרונות, על העובדה שהבוס נתן לצוות המקצועי שקט גם כשהדברים השתבשו ואלה ידעו לתקן תוך כדי תנועה מבלי להיזדקק לזעזועים גדולים.

במקביל אי אפשר לפספס את הטעויות הגדולות שנעשו העונה בנתניה. למשל הנפילה המהדהדת של דראפיץ' וברדה בבחירת הזרים. מגולבהארט והררה שהונחתו ברעש גדול וכבר אחרי חודש וחצי מישהו זיהה שהם לא פוגעים/לא רוצים ועד יחמיר היקה שכבר סוגר בנתניה שנה ועדיין אף אחד לא מבין באיזה קפל דשא הוא מתחבא כי יש משחקים שלמים שכלל לא הבחנת שהוא על המגרש.

רומן גולוברט. הונחת ברעש גדול ולא סיפק את הסחורה(צילום: ראובן שוורץ)

אז עכשיו הודיעו להיקה שהוא משוחרר וכבר צירפו לסל המכירה את המגן השמאלי בן תורג'מן. הבהילות בשחרור של תורג'מן לא ממש ברורה. בחינה מעמיקה של הסגל הנתנייתי תגלה שגם בעזרת המון יצירתיות בריאה תתקשו לקבץ יותר ממגן וחצי – בשני האגפים יחד - שמסוגל גם להגן, וגם לתמוך בהתקפה (להגביה לרחבה כדור חד זה בונוס שגם האופטימיים שבינינו לא מרשים לעצמם לפנטז). כרגע הוקפץ לצד ימין מגן מהנוער (כארם ג'אבר המפתיע) ולשמאל הוסט המגן הימני ויקי כחלון. מי שמתעניין באיכות האילתור מוזמן להתקשר לשחקני האגף של מכבי חיפה.

גם ההחתמה של אלמוג כהן עוררה התרגשות אמיתית ורעש תקשורתי, אבל הקפטן הנתנייתי עדיין לא הצליח להכניס יציבות ורוע למרכז השדה ולהפוך למנהיג שנחוץ לטובת קפיצת המדרגה המדוברת.

כשמוסיפים למשוואה סיפורים כמו הזיגזוג התמוה עם ניקו אולסק (משוחרר-לא משוחרר-תתייבש ביציע-תתלבש-בוא תציל אותנו) מבינים שמכבי נתניה מסתובבת בשטח ההפקר המדכדך שעונה לשם מרכז הטבלה, כשאין לה מושג לאן היא הולכת. תועה, מבולבלת ולא מפסיקה לטעות בדרך.

הצמות של כהן, המבט של דין דוד

בואו נודה. אנחנו אוהבים את הכדורגל שלנו. נכון הוא בינוני, שכונתי, אבל מדי פעם הוא מספק רגעים שמזכירים לך מה לעזאזל חשבת כשהחלטת לנסוע בגשם למשחק בעפולה. אם מישהו ירצה פעם לסמן את גבולות הגזרה והאפיון של הכדורגל הישראלי הוא יוכל לשים בצד אחד את יונתן כהן עם צמות רגע אחרי שכבש שער ניצחון במשחק העונה ובצד השני את הפרצוף של דין דוד ממ.ס אשדוד, רגע אחרי שהוא קולט את שובל גוזלן, חברו לקבוצה שנמצא בנבדל, בועט בוולה כדור שכבר התגלגל לרשת והורס לו שער במשחק תחתית קריטי.

יונתן כהן והצמות בניצחון על חיפה(צילום: אורן אהרוני)

גוטמן, ברקוביץ' וישו

ועוד 3 קטנות לפני שנעמיס גרעינים וקשיו לקראת המפגש מכבי ת"א – בית"ר ירושלים:

1. הפועל ת"א סוגרת ניצחון שלישי ברציפות. ירים יד מי שהאמין שהחיבור בין קלינגר לסיני באמת יעבוד (ביציע של נס ציונה בחוץ מול קריית-שמונה יש יותר ידיים).

2. לאלי גוטמן יש בטלוויזיה פינה כבירה בה הוא משחרר מונולוג נרגש למצלמה. יש סיכוי שאחרי העלייה של הפועל חדרה למקום החמישי הוא יזרוק למאמנה לשעבר משהו מתפייט על "קבלת החלטות נחפזות"?

3. ניר ברקוביץ' הכריז שהוא שם את אום אל פאחם על המפה. עכשיו הוא חתם באחי נצרת ומקורבים לישו כבר נכנסו לכוננות.