אותו הגיל ואותו המחיר לנשים ולגברים: "האפליה במקומות בילוי - אסורה"
ביהמ"ש קבע כי קביעת גיל כניסה מינימלי שונה לנשים וגברים, כמו גם תמחור שונה של דמי כניסה - אסורים: "על אותו מוצר ושירות צריכים נשים וגברים לשלם מחיר זהה. יש לאפשר כניסה מאותו גיל ותנאים". הפסיקה התקבלה בעקבות תובענה ייצוגית שהגיש צעיר ולפיה בעת שהיה בן 19, נאסרה כניסתו לפאב בעוד שצעירות שהיו עמו הורשו להיכנס
מקומות בילוי נדרשים לגבות מחיר זהה מגברים ונשים על מוצרים ושירותים. כמו כן, נקבע כי כניסה המותנית בהבדלי גיל בין גברים ונשים - אסורה. כך פסק היום (ב') בית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת תובענה ייצוגית.
השופטת, ד"ר מיכל אגמון-גונן, קבעה כי קביעת גיל כניסה מינימלי שונה לנשים וגברים למקומות בילוי, כמו גם תמחור שונה (גבוה יותר לגברים) של דמי כניסה, אסורים לפי "חוק איסור אפליה במוצרים ושירותים". הפסיקה באה בעקבות התובענה שהוגשה נגד רשת פאבים ידועה הפזורה ברחבי הארץ. התובע, שהיה חייל בעת שהגיע לבלות באחד מסניפיה, טען כי כניסתו סורבה כיוון שהיה באותה עת בן 19 - כשנשים שהגיעו עמו הורשו להיכנס. עוד ציין, כי היו מקרים בהם נגבו מגברים דמי כניסה בעוד שנשים נכנסו ללא תשלום. לאחר שכניסתו סורבה, התברר כי מדובר במדיניות מוצהרת של הרשת, שבמקרים רבים אף מפורסמת בדפי הפייסבוק שלה.
השופטת אגמון-גונן בחנה האם גברים רשאים לתבוע - וקבעה כי זכותם מבוססת על פגיעה בכבודם ובאוטונומיה שלהם לקבל שירות ולא להיות מופלים על בסיס מינם. עוד קובעת השופטת, כי ההבחנות בגיל הכניסה, בין גברים מבוגרים יותר לנשים צעירות מהם, כמו גם פטור מתשלום דמי כניסה לנשים, מבססת סטריאוטיפים מגדריים שעליהם מבוססת הפליה ויש לעקרם מן השורש.
בפסק הדין כתבה השופטת: "יהיו מי שיאמרו שאין מקום לעשות שימוש בכלים הכבדים של שוויון ואפליה, זכויות ועקרונות יסוד לטפל בתופעה מקובלת של הפליה בגיל בין נשים לגברים בכניסה למקומות בילוי ובתשלום דמי כניסה. לטעמי, הטיפול במופעי האפליה הנפוצים כל כך, הנראים רגילים כל כך ועל כן נדמים לכאורה כלא-בעייתיים, דווקא הוא מחויב המציאות כדי לקדם את החברה בדרך לשוויון המיוחל, ועם זאת קשה להשגה".
"אפליה של אדם בין היתר על רקע מינו אינה תופעה חדשה", הוסיפה השופטת. "אנו עדים למופעים רבים ושונים של תופעה זו. במישור הציבורי הדבר נאסר על-ידי הפסיקה, ולאחר חקיקת 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', נקבע כי מדובר גם בהפרה של זכות חוקתית. לצד זאת, המחוקק חוקק שורה של חוקים האוסרים, בנסיבות מסוימות, גם על אפליה במשפט הפרטי. בין היתר, נחקק חוק איסור הפליה שעליו מתבססת התובענה שלפניי".
השופטת בחנה את החריגים לאיסור אפליה: שונות רלבנטית והעדפה מתקנת. היא קבעה כי שני החריגים אינם מתקיימים בעניין זה: "תפיסת השוויון העומדת בבסיס חוק איסור הפליה נועדה לרדת לשורשם של דפוסים מפלים בחברה. רוח החוק ותכליתו נוגעים לשוויון בין כלל בני האדם, לגבי כל הקבוצות הנכללות בחוק, לרבות אפליה בין גברים לנשים. החוק נועד כדי ליצור כלי אפקטיבי למאבק בהפלי ולהתגבר על אפליה גם כאשר היא מבוססת על התנהלות, תבניות, ודפוסי חשיבה מושרשים ומקובלים, כמו הפרקטיקות בהן נהגו הנתבעות במקרה זה".
"בדרכם למימוש השאיפה להשיא רווחים כתוצאה מהמדיניות המפלה, פוגעים העושים שימוש בה (ובענייננו, הנתבעות) בכבודם של הגברים שכניסתם מסורבת", כתבה השופטת בהחלטה. "הם פוגעים בשוויון. באותה עת, הם מעמיקים סטריאוטיפים קיימים, נושנים ופסולים בדבר מעמדן ותפקידן של הנשים בחברה - ולכך יש לשים סוף. על אותו מוצר ואותו שירות צריכים נשים וגברים לשלם מחיר זהה. יש לאפשר להם להיכנס למקומות בילוי החל מאותו גיל ובאותם תנאים".
בעקבות זאת, השופטת אגמון-גונן אישרה הסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים לפיו תופסק לאלתר המדיניות המפלה ויחודדו הנהלים, וכן כי הנתבעות יעבירו סכום של 70 אלף שקלים לקרן שהוקמה מכוח חוק תובענות ייצוגיות. זאת, לאור התרומה החשובה של הגשת התובענה לקידום השוויון בין המינים.
לפנייה לכתב/ת 
