לידיעת הסוטים: עשרות שנים אחרי מותו, חזי לסקלי עוד חי ובועט

חזי לסקלי היה זר כל חייו. החל מילדותו, כבן יחיד מרדן ומוחצן לשני הורים ניצולי שואה, דרך שנותיו כסטודנט חוץ בהאג וכעיתונאי הומוסקסואל בחברה הישראלית השמרנית של שנות ה-80, ויותר מכל כמשורר. הוא עצמו חגג את הייחודיות שלו, האדיר אותה ולא פחד שיכנו אותו מוזר או סוטה. חזי לסקלי מעולם לא ניסה לעשות לאף אחד חיים קלים.

זה התחיל כבר בתווי פניו. תבקשו לשמוע עליו מאנשים שהכירו אותו, ותגלו שהם מתעכבים דווקא על מראהו - אחד שנראה לא מכאן. ידידתו האמנית מאיה גורדון נתקלה בו לראשונה באוניברסיטה בהאג, ורק לאחר פלרטוט ממושך הבינה שניצב מולה גבר ישראלי. "יום אחד בפרוזדור של האקדמיה ראיתי יצור, שנראה ממש לא אמיתי. מרחף כזה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות גדולות. הייתי במבוכה כשהבנתי שזה בחור מישראל. לאט לאט, במשך הזמן, התחברנו", סיפרה בסרט הדוקומנטרי "יקנטליסה" של הבמאי יאיר לב. כשנורית זרחי ראיינה אותו, כשכבר היה דמות מוכרת, ציינה כבר בפתיחה כי "לחזי שיער בהיר וישר עד לכתף. עיניו הכחולות, החלקות, מזכירות שאנחנו, היהודים שהתקבצנו פה, מעורבבים מהרבה קופסאות צבע".

הידיעה על מותו של חזי לסקלי ב"ידיעות אחרונות"(מתוך "ידיעות אחרונות")

גם ירון לונדון נפל בשבי הבלונד. "פעם אחת ראיתיו חולף, כשגרתי עוד באפקה, עם איזו קבוצה, חבורה של נשים, שהקיפו אותו במגננה כזו", הוא מספר, "אני זוכר שהוא היה מאוד מהודר, גם בהליכתו וגם במה שהוא לבש. הוא הטיל על כתפיו מעיל, ורק משוררים מאירופה לובשים כך מעיל. זאת אומרת, הוא לא שירוול את הידיים, זה היה מונח עליו. וההליכה שלו הייתה מאוד בלטית, חגיגית כזו. והשיער הבלונדיני יוצא הדופן והפנים המוזרות, לאקלים שלנו. למרות שכבר היה חולה מאוד אז, אני זוכר את ההידור".

את הזיכרון הזה שלף לונדון באירוע שנערך לזכרו של לסקלי בחודש שעבר, במסגרת "פסטיבל תל אביב לשירה". שבוע בלבד לפני כן, בצירוף מקרים משמח, התקיים ערב דומה בפסטיבל "סף" במרכז נווה שכטר. תל אביב זוכרת את המשורר המנוח, ונדמה שכיום, בזירת הספרות המקומית, כולם יודעים לצטט שורות כמו "אני שונא שירה ויש לכך שלוש סיבות" או "שירה חייבת לעמוד ולדבר". אבל בכל זאת, משהו מהזרות ההיא עוד דבק בלסקלי. נדמה שהוא עדיין יושב על סף הקאנון, ממאן להיכנס, מצפה לקבל הזמנה ראויה.

לסקלי נולד ב-26 ביולי 1952, בבית שהמוות שכן בין כתליו. "יש לי ארבעה אחים שנולדו מתים / והם קוראים לי לשוב אליהם. / בגדתי בהם כשנולדתי וערקתי אל תוך העולם. / הם מתגעגעים אליי ואני אליהם. / הם אינם יכולים לשוב אליי אך אני יכול / לשוב אליהם", כתב פעם בשיר אוטוביוגרפי כואב. ואכן, לסקלי בא לעולם אחרי שאימו עברה שורה של הפלות קשות והוא עצמו נולד פג. הוא גדל כבן יחיד לשני ניצולי שואה שהגיעו לישראל מצ'כיה, ודיברו עברית רצוצה אם בכלל. לפני הנישואים לאימו, לאביו הייתה משפחה, אישה ובן, שנרצחו על ידי הנאצים. כשהתחתנו, אביו אמר לאימו שהוא מצפה ממנה לדבר אחד בלבד - בן. אחרי שמונה ניסיונות כושלים, הצליחו. התא המשפחתי התנהל בצנעה ובדומיה. ההורים מיאנו לדבר על זיכרונותיהם, ולסקלי גדל בחסות השכול, מול הנופים של גבעתיים.

על אף שאביו פילל לבן, אימו קיוותה לבת. בחדרי חדרים היא נהגה להלביש אותו בשמלות, ואיפשרה לשיערו להתארך. בשיר המתאר טיול משפחתי בשבת אחר הצהריים, כשהוא בן שש, כתב: "אבי - הפטיש שעל הצלחת, / אמי - נחש האהבה, / ואני - בת עם פין; / יצאנו לטייל בשביל / שהתוויתי בלשוני." זה הלקסיקון שהותיר לכל מי שיבוא לפענח את דמותו, ואלו הזיכרונות שרדפו אותו בכתיבתו. בגיל 14, בעודו סגור בחדרו הקטן ברחוב כצנלסון, רשם במחברת את ניסיונותיו הפואטיים הראשונים, ובשנים הבאות העז לפרסם כמה מהם בעיתונים. אבל שמו טרם יצא למרחקים בתחום. באמצע כיתה י' עזב את הלימודים, החל לעבוד כעוזר לצלמי עיתונות ואופנה ולמד מחול בלהקת בת דור.

"שירה חייבת לעמוד ולדבר". הסרטון "הומלסים קוראים שירה" שיצר עידו ישורון

כשהיה אמור להתגייס לצה"ל, גייס את עצמו לבוהמה התל אביבית, והסתכסך עם אביו, שראה בהשתמטותו צעד מרדני שמכתים את כבוד המשפחה. באותן שנים שמו הופיע לראשונה בעיתונות, דווקא בהקשר של מחול ומשחק. בקיץ 1972 שורבב למוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", עם רשימת שחקנים צעירים, בהם אייל גפן ואסתי קוסוביצקי, בידיעה על ההצגה "מעשה בפילגש" שעלתה בצוותא, בבימוי עודד בארי. בתקופה זו גם החל לבלות יותר ויותר בתל אביב וחקר את יחסו לאמנותו ומיניותו. רונית וייס ברקוביץ', חברתו הקרובה מנעוריו, זוכרת היטב את ימי השוטטות האינסופיים עם לסקלי והחבר המשותף עמוס גוטמן.

"היינו מין שלושה ילדים, בכורים להורים ניצולי שואה, דור שני, עוד לפני שקראו לזה ככה. ואיכשהו ברחנו כל אחד מהמחנק של הבית שלו. היינו עולים על קו 61 בכופר הישוב, ונוסעים בדרך כלל לקולנוע מקסים או קולנוע פריז, לראות סרטים, ומתווכחים כל הדרך מה יותר - פאזוליני או אנטוניוני, מרלן דיטריך או גרטה גראבו, האם לפזר את האפר שלנו כשנמות או יותר טוב להיקבר. ואימא של מי צועקת יותר חזק בלילה". בסופי השבוע השניים היו יוצאים למסיבות, ובדרך לסקלי היה עובר אצל חברתו, בשביל לעטות עליו כמה מתכשיטיה ובגדיה הנוצצים. בפעמים אחרות היו נשארים בסלון, ולסקלי היה מבקש מאימה לספר לו על אושוויץ, כי אימא שלו לא סיפרה.

תחושת החמצה גדולה. מאיר ויזלטיר(צלום: ריאן)

כשהיה בן 22, החליט לברוח רחוק עוד יותר. עם כל הכבוד לקולנוע פריז, אירופה האמיתית חיכתה מעבר לים. בלב ברלין עוד עמדה חומה, והסצנה האמנותית פרחה בהאג, הולנד. לסקלי למד מחול ואמנויות ונתן דרור לתשוקות שנאלץ להחניק בילדותו. בהאג התרחק מהשירה ומהעברית בכלל, והתמסר ליצירה שמדלגת מעל השפה: אמנות פלסטית, מחול מודרני ומיצגי מולטימדיה. הוא הכיר בן זוג מקומי ובלילות, לאחר טיולי ערב נעימים על גדות התעלות, היה מתפרק במועדונים של הקהילה ההומוסקסואלית, רובם של גברים בלבד. במרכז הרחבה היו שותים, מפזזים ומתגפפים, עושים מה שעושים, כשברקע הוקרנו סרטים סאדו-מזוכיסטיים. כך חלפה שנה ועוד שנה. חלק ממכריו מספרים שבהולנד היה מאושר. אחרים מתארים אותו כצעיר מלא השראה, אך אבוד.

הקריירה הכי קצרה בתולדות הספרות

כששב לישראל, שמונה שנים לאחר שעזב, חזי לסקלי כבר ידע היטב מי הוא. כוריאוגרף, מבקר מחול ועיתונאי. הוא השתלב בעיתון "העיר" וצבר שם מעמד. במקביל, העביר את כתובתו לתל אביב. לצד ביקורות וטורים שעסקו בחיי הלילה והתרבות של העיר, ובמגמות חברתיות רחבות יותר, כמו העיסוק הגובר בתזונה ובטיפוח הגוף - בשער האחורי של העיתון, שסיפק הפוגה קומית וסאטירית, והפך לשם דבר בעיתונות. מספרים כי במערכת התנהל "כמו מלך", נהג לפרוש את חסותו על עובדים צעירים, ונודע כעורך נוקשה ולעתים גחמתי. במקביל, הצליח למתג את עצמו כאוטוריטה בתחום המחול, ובמהדורה המעודכנת של אנציקלופדית אביב לצעירים, שהודפסה באמצע שנות ה-80, היה אחראי על כתיבת הערכים שסקרו את הנעשה בתחום. ובכל זאת, כשפירסם שירים, עוד הוצג כמשורר מתחיל, מי שהפריצה הגדולה עוד לפניו.

רק בשנת 1986 כשהוא בן 34, יצא לאור ספרו הראשון, "האצבע", שאיגד שירים שכתב לאורך 11 שנים. הביקורות הראשונות לא מיהרו להלל, מקצתן קטלו. כזו הייתה למשל הביקורת שפירסמה איילה בלאנדר ב"ידיעות אחרונות". "רוב השירים מוליכים את הכותב לאיזו הרפתקאה לשונית המסתיימת בלא כלום", כתבה. בלאנדר היטיבה לתאר את מה שחשו רבים - ששירתו של לסקלי עוסקת ברעיונות מופשטים ומורכבים, יותר מאשר ברגשות מעוררי הזדהות. לפיה, בכל השירים חוזרת תבנית קבועה: "פירוק התופעות והחפצים לפרטי פרטים, וניסיון לשרטט את מערכת היחסים שבין האדם כאובייקט חי לאובייקטים, הדוממים, העוברים לעתים קרובות תהליך של האנשה". היא כותבת כי בשירי לסקלי, "החוויה האנושית מוצגת בעיקר כאוסף תרגילים מילוליים המדיפים ניכור... אין בשירים תחושה של כאב, הזדהות או צער; זהו עולם מנוטרל מרגשות, ואפילו הפחד, החרדה וניתוק - שהם מוצרי הלוואי של עולם קר כזה - אינם מצליחים ברוב המקרים להגיע אל הנמען". אחרים דווקא היללו את מה שראו כגישה חדשנית ופורצת דרך לשפה.

לסקלי עצמו ידע שהבחירה בשירה כמוה ככניסה אל שדה קרב. "אני שם לב שכל סטודנט שנה ראשונה בבית צבי שעושה זנב סרט זוכה לתמיכה, ולעומת זה, יש פה הרבה משוררים שכותבים ברצינות, ואיש לא שומע עליהם. תהליך ההתקבלות למשורר הרבה יותר איטי", אמר בריאיון לנורית זרחי, שבו גם הביע קנאה במשוררים בני הדור הקודם: "מה שיש היום זה נתק גדול, אבל אולי זה רק בראש שלי. בכל זאת, כשאומרים זך, עמיחי, רביקוביץ', האם זה נדמה לי או שאנשים באמת מזדקפים לרגע?" אבל גם בבני הדור שלו קינא. "הוא מאוד נלחם על המקום השירי שלו, והרגיש שהוא לא זוכה להכרה שלדעתו היה ראוי לה", סיפרה וייס ברקוביץ' בערב לזכרו, "נורא חבל שאחרי מותו הכירו בו כמשורר גדול, והוא לא כל כך זכה לראות".

עטיפת הספר בהוצאת "עם עובד"

מאיר ויזלטיר, שפירסם את שני ספריו הראשונים של לסקלי ב"עם עובד", ואף ערך ב-2009 קובץ של כל שיריו, "באר חלב באמצע עיר", משרטט תמונה מעט אחרת. לפיו, האמירה שרק אחרי מותו של חזי לסקלי הכירו בו כמשורר חשוב, נכונה לגבי הקהל הרחב בלבד - "אבל איפה הקהל הרחב ואיפה השירה. זה נכון אולי לגבי כתבי התרבות במעריב, אבל איפה כתבי התרבות במעריב ואיפה השירה? מבחינת המשוררים, כולם ידעו שהוא משורר חשוב, כל מי שהיה צריך לדעת", הוא מתעקש.

לסקלי הספיק להוציא בחייו עוד שני ספרי שירה, אחרי "האצבע": "חיבור וחיסור" ב-1988 ו"העכברים ולאה גולדברג" ב-1992. ספרו האחרון, "סוטים יקרים" ראה אור לאחר מותו ב-1994. מקובץ לקובץ נעשה מוכר יותר כמשורר, אבל לא היה די בכך: מבקרים המשיכו להלין על כך שאינו בא לקראת הקוראים, וחלק מספריו לא הצליחו למכור יותר מכמה מאות עותקים. ב"פסטיבל תל אביב לשירה" ויזלטיר אמר שהוא מתגעגע ללסקלי, אך לא בהכרח כחבר - יותר מכל כואבת לו ההחמצה הספרותית. "אני מתגעגע לחזי לסקלי המשורר, עם השירים שהוא לא כתב. הבן אדם הפסיק לכתוב בגיל 40, הוא מת בגיל 42, ובשנתיים האחרונות הוא לא היה מסוגל לכתוב, בתוך האיידס. היו לו עוד הרבה שנים לכתוב שירים, והוא יכול היה לבנות דברים שאנחנו לא יכולים לשער". לדבריו, "מאז שהוא הוציא את ספרו הראשון ב-1986, ועד שהוא הפסיק לכתוב שירים, ב-1992, עברו שש שנים. זו הקריירה הספרותית השירית הכי קצרה בשירה הישראלית והעברית, ובעצם היא אחת הקריירות הקצרות ביותר שקיימות בעולם. אולי רק של ארתור רמבו הייתה עוד יותר קצרה".

חזי לסקלי קורא משיריו

לסקלי היה בין הידוענים הראשונים בארץ שיצאו מהארון כהומוסקסואלים, ואף כתב במפורש על התרבות הלהט"בית ב"העיר". הוא סיקר בגלוי את מגפת האיידס, הרבה לפני שידע מה אורב לו - בראשית שנות ה-90, הנגיף הגיע גם אליו. מצבו הבריאותי התדרדר במהרה, והוא ניאלץ לחדול מעיסוקיו. בסרט על אודותיו, וייס ברקוביץ' מספרת כי לילה אחד צלצל לאימו, ואמר לה: "הרגתי אותך". "אני חושבת שהוא התכוון, 'הרגתי אותך בעצם הידיעה שאני חולה באיידס'", היא מסבירה. אבל אימו הקשישה בחרה להדחיק את גודל הגזירה - והניחה כי בנה מדבר מתוך הזיות הכדורים. בדומה לאופן שבו התכחשה לנטיותיו המיניות, ועד יומו האחרון המשיכה לקוות בסתר ליבה שיתחתן עם אישה ויביא לעולם ילדים.

לסקלי נעשה כחוש כשלד. כשעבר להוספיס הקיף את עצמו בספרים, וכאילו המתין למותו. בינתיים כתב מכתבים לקרוביו, קצוצי שורות כמו שירים, ויש מי שזוכרים שעל ערש דווי הרבה לדבר גם על כסף. בעיתונים דיווחו כי בשנותיו האחרונות ניסח שלוש צוואות סותרות, שבחלקן הבטיח את כל רכושו עלי אדמות לחברים, מבלי להותיר דבר לאימו, שנפגעה מכך קשות. ביום חמישי האחרון של מאי 1994 הלך לעולמו, לאחר שהספיק להיפרד ממכריו. ימים ספורים לאחר מותו, חיים לוסקי כתב בהספד שפורסם ב"ידיעות אחרונות" כי "עבודתו זכתה להתייחסויות חיוביות מעטות. ההתנגדות לשירתו לא נבעה מאי הבנתה, אלא מהעמדה החתרנית שאליה נקלעה (אולי בניגוד לרצונו): היא נבעה מחוסר רצון להתמודד עם עמדתו התרבותית, המעמידה במרכז השירה את ייחודו של המבטא האחר, ההומוסקסואלי".

הדבר הכי גדול מאז יונה וולך(צילום: שלום בר-טל)

בשנים שלאחר לכתו, המיתוס סביב לסקלי החל לטפח חסידים, במעגלים הולכים וגדלים. בראש ובראשונה, דמותו הצבעונית נעשתה קלה יותר לעיכול, כשהתרבות הלהט"בית צעדה מן השוליים אל עבר הזרם המרכזי. שנית, היו אלה סוכני הזיכרון שלו, אנשי ספרות צעירים שגדלו על שירתו והפיצו את הבשורה על המרטיר הפואטי. אלון רג'ואן, רכז אירועי הספרות במרכז נווה שכטר, שגם יזם את הערב לזכר לסקלי, אינו מופתע מהעניין המחודש במשורר. "הוא פשוט הדבר הגדול הבא אחרי יונה וולך, והשיח על וולך רווי להחליא. יש גם איזו הסכמה שהתגבשה כבר לגבי האיכות שלו", הוא מנמק. להערכתו, לסקלי היה "הופך לאגדה" גם אילולא מת בגיל כה צעיר. "מבחינתי הוא מודל שמשלב אינטלקט, אירוניה, אלגנטיות ואקסטרווגנזה. לא חושב שיש צורך להסביר למה זה יושב נהדר על הצייטגייסט, ובאמת כל המשוררים אחריו, ואפילו לפניו, לא הצליחו לחבר בין הדברים ולהביא אותם לכזה שיא. אני יכול לראות את גל האהבה האחרון ללסקלי גם כתוצאה של ערגה רחבה יותר לראשית שנות ה-90, לשנים האחרונות לפני שלטון נתניהו, ובקונטקסט ההומואי, לשנים הקודמות להיווצרות של קהילה. יש תחושה שכדאי אולי לחזור לרגע לפני שדברים השתבשו".

שנים לאחר שמת, בקרב מעריצי לסקלי עוד מקננת תקווה שהאיש שהתעקש ללכת תמיד בדרכו הייחודית, יצליח בכל זאת לכבוש קהלים חדשים. כמו שכתב פעם הוא עצמו: "אם תרצו אהבה, / תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת / בלי כלום. (...) אם תבקשו מעטפה ריקה, / תקבלו אהבה, / את כל האהבה שבעולם".