המדינה ענייה, האזרחים עשירים: לא הגירעון הוא הבעיה
אחרי הבחירות לא יהיה מנוס מהגדלת המיסים כדי לממן שיפורים בשירותים ציבוריים חיוניים כמו חינוך, תחבורה ובריאות. ולמה ההתגייסות הנלהבת של ממשלת ישראל לטובת טראמפ עלולה לפגוע בנו
נתניהו דחה את תחזית האוצר הקודרת והציג יעד גירעון נמוך יותר
האוצר מעריך: הגירעון יחצה את ה-4% בשנה הבאה
הכישלון של כחלון: השנה הסתיימה, הבור נשאר
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דווקא יש כסף - אבל לא למדינה. המדינה ענייה, האזרחים עשירים: אין כסף לנתיבי תחבורה ציבורית, יש כסף לעוד קניונים. מיזם התשתיות הגדול בעשור שחלף, פיתוח מאגר הגז הטבעי לווייתן, מומן כולו על ידי הון פרטי. בשם כולנו, הממשלה ויתרה על פיתוחו ובמקביל ויתרה על הרווחים ממנו.
בניגוד לסיסמאות המופרחות לאוויר הבחירות, הבעיה בה' הידיעה של המדיניות התקציבית לא הייתה, ואיננה, הגירעון המעמיק ולא "ההוצאות המנופחות" אלא חוסר הנכונות הפוליטית - אם לשפוט לפי מצעי המפלגות - להגדיל את הכנסות הממשלה ממיסים.
הגירעון בתקציב הממשלה בשנה שחלפה חצה את 52 מיליארד שקל והיה גבוה ב-12 מיליארד שקל מהתכנון המקורי. הידיעה היבשה שפורסמה בשבוע שעבר אינה מלמדת הרבה על הסיבות לחריגה, ולכן גם לא אופן ההתמודדות עימה בממשלה הבאה.
כאן נכון להבהיר: הגירעון שעליו דיווח משרד האוצר לציבור מוגדר על ידו באופן שאינו תואם את ההגדרות המקובלות והנדרשות בדיווחים לקרן המטבע הבינלאומית. מגרעתו העיקרית (אך בהחלט לא היחידה) היא בהתמקדות צרה בהוצאות והכנסות של משרדי הממשלה בלבד, ולא של המגזר הציבורי כולו, הכולל את ביטוח לאומי, את הרשויות הרבות הניזונות מכספי הממשלה ועוד גופים ציבוריים.
למזלנו, מערכת החשבונאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) תואמת את ההמלצות של קרן המטבע, ולפיכך נותנת תמונה מקיפה וממצה יותר של משקל הממשלה במשק. בארבע שנים האחרונות (2016 עד 2019) דיווח משרד האוצר על גירעון תקציבי מצטבר של 141 מיליארד שקל, בשעה שסכום הגירעונות כפי שפורסמו על ידי למ"ס הגיע ל-104 מיליארד שקל. הפרש עצום, קרוב ל-40%.
מהאומדנים שפורסמו על ידי האוצר מתברר שהגידול הלא מתוכנן בהוצאות הממשלה אשתקד היה קטן מאוד, שלושה מיליארד שקל בסך הכל, שהם כ-0.8% בלבד מחוק התקציב המקורי (ו-0.2% מהתוצר המקומי). לא אירוע בעל השלכות משקיות.
לעומת זאת נפער חור משמעותי בהכנסות, של כתשעה מיליארד שקל. מה מסביר את החוסר? מספר גורמים: התחשבנויות מפותלות של האוצר עם ביטוח לאומי, האטה בצמיחה, רכישה של מכוניות היברידיות וחשמליות שמס הקנייה עליהן נמוך יותר, רווחיות נמוכה יחסית של המגזר העסקי בכללותו ושל העסקים הקטנים בפרט והקלות של משרד האוצר שהפכו את היבוא הצרכני האישי לפטור ממכס, מס קנייה ומע"מ.
המסקנה ברורה: מאחר שההרחבה לא נגרמה על ידי חריגה בהוצאות אלא מחסור בהכנסות, כדי להכניס בחזרה את הגירעון לסד סביר (נאמר, 3.2% מהתוצר) שר האוצר החדש יצטרך לטפל כמעט בלעדית בצד ההכנסות ולא לנפנף בגרזן הקיצוצים. אין בהם צורך ואין היגיון.
כן יש צורך להתחיל את התיקון מביטול הפטור ממע"מ על יבוא אישי, להמשיך בהטלת מע״מ על ירקות ופירות, בהעלאת כל מערך שיעורי מס ההכנסה ובחיסול ההטבות לחברות פרטיות מסוג "חברות ארנק" שהוקמו להתחמקות מתשלום מס מיידי.
בדיון בממשלה השבוע הציגו פקידי האוצר את התחזיות התקציביות שלהם לשנים הבאות, מעבר ל-2020, תחזיות שהיו מפחידות למדי ובה בשעה חלקיות וצרות אופקים, ממוקדות בצד ההוצאות. אלא שבראייה רחבה, מדינת ישראל זקוקה נואשות דווקא להגדלת ההוצאה וההשקעה הציבורית בתשתיות התחבורה, הבריאות, החינוך, האנרגיה. חלקו של התקציב הממשלתי האזרחי בתוצר אצלנו הוא מן הנמוכים ב-OECD ואין לאן לרדת, רק לעלות.
אחרי הבחירות תגיע שעת ההכרעה הגדולה. את ההרחבות ההכרחיות בתקציבים הציבוריים לא יהיה אפשר לממן בלי שינוי יסודי בתמהיל המיסים ובלי הכבדה לא קלה ולא זמנית בנטל המס על אזרחי המדינה, כדי לפחות להשוותו לשיעור המיסוי היחסי הנהוג במדינות מפותחות. ושיהיה ברור: מיסים המממנים שיפורים בשירותים ציבוריים חיוניים אינם גזרות, הם מדיניות כלכלית נכונה.
מבריח משקיעים
"המדיניות הכלכלית שלו שגויה - אבל הכלכלה והבורסה פורחות. הנה לך פרדוקס", אומר רפי עמית, פרופסור לניהול, כלכלה ויזמות בבית הספר וורטון למינהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה. ישראלי-אמריקני, מבכירי המרצים באחת הפקולטות המובילות לניהול בארה"ב והמומחה הבינלאומי בה' הידיעה לעסקים משפחתיים, פרופ' עמית לא מסתיר את סלידתו העמוקה מטראמפ ונשיאותו. ובאותה הנשימה לא מסתיר את פליאתו מביצועי המשק האמריקני והשווקים הפיננסיים של ארה"ב.
ב-2019 לבדה נוצרו בארה"ב כ-2.1 מיליון מקומות עבודה חדשים, השכר לשכיר עלה ב-3% והאבטלה ירדה לשפל של שני דורות, 3.5% מכוח העבודה. התפוגגה כלא הייתה הפסימיות הגורפת ואווירת המשבר המתקרב ששררה בסוף 2018. "גם אני", מודה פרופ' עמית, "הפסדתי כסף מפני שנתפסתי לפסימיות. עכשיו טראמפ נראה בציבור האמריקני הרחב כמלך הכלכלה, למרות שורה של טעויות בוטות שעשה ממשלו".
אלו טעויות?
עמית: "למשל בעימות הסחר מול סין. לטווח הארוך, הסינים יהיו המרוויחים הגדולים ממנו. אני רואה את ההשקעות האדירות שם הממוקדות ביצירת חלופות מקומיות לטכנולוגיה אמריקנית. בה בשעה טראמפ מקצץ בתקציבי המחקר והפיתוח הפדרליים. ובכל זאת, לשווקים לא אכפת. העליות נמשכות, התנודתיות נמוכה והתיאבון לסיכונים לא מתרסן, מלבד בשוליים".
איך מסבירים את הפרדוקס? לפרופ' עמית, כמו לרוב הכלכלנים, חסרה תשובה לחידה. בכנס השנתי של האגודה האמריקנית לכלכלה בסן-דייגו שבקליפורניה בראשית ינואר הושמעו הרצאות מלומדות על היעדר גיוון עדתי ומגדרי בקהילת הכלכלנים, על התוצאות ההרסניות של התמכרות למשככי כאבים וסמים, על הקשר בין מסי פחמן לצמיחה, על מדדי אי-שוויון ועל עליית הנאציזם בעקבות קריסת הבנקים בניהול יהודי בשנות השלושים בגרמניה - אבל לא על מצבה העכשווי של הכלכלה האמריקנית. דילגו עליה, דילגו על החידה.
אפשר שהפתרון מצוי בטרפת הבחירות לנשיאות ולקונגרס שאחזה באמריקה. הן ייערכו רק בראשית נובמבר אבל ההכנות לפריימריז מתגלגלות כבר יותר מחצי שנה והתקשורת גדושה בדיווחים עליהן. "בינתיים דעת הקהל בטוחה", אומר עמית, "שבשנת בחירות עצמה תישמר הגאות הכלכלית - ומתנהגת בהתאם".
אחרי הבחירות יהיה מיתון באמריקה?
"יהיה תיקון. תמיד יש תיקון. כשחברות נסחרות בבורסות במכפילים של מאה (כלומר מחיר המניה שווה למאה שנות רווחים), ויש לא מעט כאלה בוול סטריט, אתה תוהה על סמך מה מצפים המשקיעים למאה שנים של רווחים פנטסטיים? מי יכול להבטיח אותם? אחרי הבחירות השאלות הללו ודומיהן יצופו ויעיקו על הכלכלה האמריקנית".
יש לטראמפ סיכוי להיבחר לכהונה שנייה?
"אני כלכלן, לא נביא פוליטי. אך אני מודאג מאוד משום שיש לטראמפ סיכוי להיבחר. סיכוי שילך ויעלה ככל שבמפלגה הדמוקרטית יתעצם הזרם השמאלי הרדיקלי ולמועמדיה לנשיאות ייבחרו פוליטיקאים מהזרם הזה".
ממשלת ישראל מהמרת על כל הקופה על ניצחון של טראמפ. זו מדיניות נכונה?
"זו טעות גדולה. ההתגייסות הנלהבת ללא גבולות של ממשלת ישראל לטובת המפלגה הרפובליקנית מערערת את יסודות התמיכה הדו-מפלגתית הרחבה שהייתה לישראל מאז ומתמיד בקונגרס האמריקני. ישראל עלולה לשלם על כך ביוקר. למעשה, היא כבר משלמת: לא רק צעירים יהודים דמוקרטים מפנים לה גב, גם משפחות יהודיות אמידות לא מוכנות להשקיע בה. אני יושב בדירקטוריונים של חברות משפחתיות גדולות ואני יודע עד כמה בעלי השליטה היהודים בהן נרתעים מהשקעה ישירה בארץ בגלל ההסתייגות מהמדיניות של ממשלת ישראל. נכון, גם הרגולציה המשונה בתחום דיני החברות, שאין דומה לה בעולם, מרתיעה, אבל בעיקר מרתיע אותם ההימור של ישראל על צד אחד, מפלגה אחת במפה הפוליטית של ארה"ב. ההשקעות היהודיות בישראל הולכות ויורדות".
המשפחה שולטת
ובכל זאת, אמרתי לפרופ' רפי עמית, ההשקעות הזרות בהייטק הישראלי עדיין פורחות, אין סימנים להחלשה.
עמית: "להשקעות אלו שני צדדים. מאחר שהחקיקה הבורסאית הישראלית לא מאפשרת למייסדי חברות סטארט-אפ להנפיק מניות בלי לדלל את בעלותם ובהמשך גם לאבד אותה, הם פונים ומקבלים מימון מקרנות הון זרות, המחפשות הזדמנות לקנות בזול ולמכור ביוקר את הסחורה. אינספור המצאות ישראליות ייחודיות וקניין רוחני ישראלי נמכרים מדי שנה לחברות בינלאומיות הבולעות אותן ומנצלות אותן. ראה כמה מעט חברות טכנולוגיה נהדרות נשארו בבעלות ישראלית עצמאית".
יש לך, כמומחה לניהול, עצה מה לעשות כדי לשנות את המגמה?
"טבעי שמייסדי חברות טכנולוגיה, ולא רק טכנולוגיה, ירצו לגייס הון מהציבור ועם זאת לשמור על השליטה שלהם בחברות. זה אפשרי במדינות שיש בהן שני סוגים של מניות: מניות רגילות שבעליהן זכאים לקבל דיווידנדים מרווחי החברה ומניות מועדפות שבעליהן זכאים גם למנות מספר גדול של חברי דירקטוריון. התופעה של מניות שליטה מיוחדות מקובלת בארה״ב בחברות ציבוריות קטנות כגדולות וידועות כמו ניו יורק טיימס וגוגל. בעיתון 'ניו יורק טיימס' מחזיקה משפחת המייסדים ב-4% מסך הון המניות אך רשאית למנות 6 מתוך 9 חברי מועצת המנהלים. מחוץ לארה״ב, במדינות הספורות שבהן לא ניתן להנפיק מניות שליטה מועדפות, המשפחות רושמות את החברות שלהן למסחר בבורסות זרות. למשל בהונג-קונג במקום בשנגחאי. גם בישראל אין אופציה כזו כבר עשרות שנים, ומומלץ כעת לשקול אותה מחדש".
אתה חוקר שנים את היקום של חברות משפחתיות. מה ידוע עליהן?
"במחקרים האחרונים שלי מצאתי שבין מחצית עד שני שלישים מהחברות העסקיות בעולם נשלטות הלכה למעשה על ידי משפחות; בארה״ב לבדה כ-90% מהעסקים מוגדרים כמשפחתיים, מקטנים עד ענקיים. בפייסבוק שולטת משפחת צוקרברג, באמזון משפחת בזוס, ובפילדלפיה חברת התקשורת קומקסט מצויה בשליטת משפחת רוברטס היהודית, לה 1% בהון המניות הכללי של החברה. התופעה של חברות משפחתיות נפוצה במזרח אסיה, באינדונזיה, תאילנד ומלזיה, באמריקה הלטינית ובאירופה במיוחד באיטליה, צרפת, ספרד וגרמניה. סימנס, ב-מ-וו והתשלובות של ברלוסקוני הן דוגמאות לחברות משפחתיות. חלקן נסחרות בבורסות, מרביתן לא, ואלו שלא גם לא מדווחות לציבור הרחב על עסקיהן. המחקר הכלכלי-ניהולי עליהן התפתח רק בשנים האחרונות".
בדרך כלל, מסכם פרופ' עמית את ממצאי מחקריו, חברות בשליטה משפחתית שורדות זמן ממושך יותר. לדבריו, אין מחקר מדעי המוכיח כביכול את הטענה שחברה משפחתית לא שורדת מעבר לדור מייסדים שלישי. התעסוקה בחברות משפחתיות יציבה ובטוחה יותר, ההשקעות שלהן אמיצות יותר ולטווחים ארוכים יותר, והמנהלים המקצועיים שלהן מסורים יותר מחברות שבהן השליטה מפוזרת בין אלפים ורבבות.
כשהן נסחרות בבורסה, הן מעניקות ערך גבוה יותר גם לבעלי מניות מקרב הציבור, לא רק למשפחה השלטת. זו אמנם עשויה לנצל את שליטתה כדי לתעל לעצמה רווחים מעבר לסביר, מזהיר פרופ׳ עמית, אך בעיתות משבר היא תכניס יד לכיס ותשתמש בהון אישי להצלת העסק.
עמית: "במחקרינו מצאנו שהיתרון התחרותי של חברות משפחתיות מקורו גם בתרבות ניהולית הנשענת על אמון אישי כתחליף לממשל תאגידי נוקשה; אין בהן ניגוד בין טובת המנהלים לטובת הבעלים. עוד מצאנו שחברות עם גרעין שליטה משפחתי מתחשבות יותר ברווחת העובדים ובשימור הסביבה. בעליהן שואפים למקסם לאו דווקא את העושר הכספי אלא את העושר הרגשי-חברתי שלהם".
פרופ' רפי עמית יושב במועצת המנהלים של בנק ספרא הלאומי, מוסד בנקאי ניו-יורקי ותיק ומכובד בשליטת משפחת ספרא היהודית-ברזילאית, שלה גם שליטה בבנקים ותאגידים פיננסיים בשווייץ ובאמריקה הלטינית (עד 2005 הייתה מושקעת בארץ בבנק הבינלאומי הראשון). שאלתי את פרופ' עמית האם נכונה ההערכה שלפיה בנק ספרא שוקל לחזור ולפתוח בקרוב פעילות בנקאית מלאה בישראל. על כך עמית, איש לבבי ופתוח, סירב להגיב.
שיחות נוספות עם פרופסורים ישראלים-אמריקנים לקראת הבחירות - במדורים הקרובים.
לפנייה לכתב/ת 
