"היום גם מזוזה אנשים לא קונים בלי המעצב או המעצבת"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת קביליו ממושב נחלים.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

"כסף זה כמו דיאטה, שומרים כל השבוע ובסופ"ש קצת נהנים"

"הכסף לא מנהל אותנו, אין לנו אפילו חשבון בנק"

בצילום: דורון (46), טלי (46), ירין (22), עומר (18), הלל (11).

משפחת קביליו(צילום: אסי חיים)

מחוץ לתמונה: אורי (20) שבצבא.

הבית: גרים במושב 16 שנה בשכירות. משלמים כ-7,000 שקל. דורון: "לפני שהגענו לפה גרנו בפתח-תקווה, אבל תמיד רציתי לגור במושב וחלומות לא שמים על המדף. צריך להגשים אותם אחרת זה פג תוקף״. טלי: ״זה מושב דתי עם אנשים טובים. תמכו בנו בצורה מדהימה בתקופות כלכליות קשות. יש פה הרבה חסד. לדוגמה, כל שנה לוקחים פה במושב ילדים של איל״ן ועושים להם שבוע קייטנה. כל המושב נרתם לזה״.

מה עושים? דורון: ״מזוזות ופיצות. הייתה לי חנות טלפונים בפתח-תקווה וסגרתי אותה כי שיפצו את הרחוב והעבודה נחתכה בחצי, אז לא החזקנו מעמד. במקביל, לטלי הייתה חנות של מוצרי יודאייקה וגם היא סגרה את החנות כשעברנו למושב והתחילה לייצר מזוזות״. טלי: ״בהתחלה היינו עובדים מהסלון, ואחרי כמה שנים שכרנו עוד בית פה במשק והעברנו את כל הייצור לכאן. יש לנו גם פיצרייה שעובדת אחרי הצהריים שדורון מפעיל״.

איך הגעתם למזוזות? דורון: ״אני דתי והיה לי חבר שעבר דירה וביקש שאשיג לו מזוזות ונפל לי האסימון שיש חילונים שלא יודעים איפה להשיג את זה. כך נולד הרעיון לפתוח חנות של יודאייקה. שמנו לב שאנשים היו באים לקנות מזוזות וחיפשו מזוזות חלקות לבנות, ולא היה. הכל היה מיושן עם עיטורים ואנשים רצו משהו חדש ונקי. אז אמרנו למה שאנחנו לא נעשה את זה וככה התחלנו את ׳מזוזות נחלים׳״.

איפה מייצרים מזוזות? טלי: ״הכל בארץ. יש פה בעלי מקצוע מעולים. בדקנו בעבר ניסיון להביא מסין, אבל לא הצלחנו להגיע לרמה של מה שמקבלים בארץ, וגם מתוך אידיאולוגיה אני מעדיפה לתת עבודה לעסקים מקומיים. הפרנסה צריכה להישאר בארץ. דורון: ״למרות שפה האנשים קשים. כשרואים שאתה מצליח הם מקבלים תיאבון. למשל, התחלנו לצבוע מזוזות ב-4 שקלים וזה כבר עלה ל-10 שקלים״. טלי: ״הרבה השתנה במשך השנים והיום גם את המזוזה אנשים לא קונים בלי המעצב או המעצבת״.

לא קשה לעבוד יחד? דורון: ״בעבר, הפרנסה הייתה פעם למעלה ופעם למטה, אבל ברוך השם אנחנו ביחד וחזקים. יש משפט ׳כשהעוני דופק בדלת האהבה בורחת מהחלון׳ אבל לא נתנו לתת לזה להיכנס. היו תקופות קשות שסגרנו עסקים והיו חובות אבל שמרנו על קשר חזק. לא צריך לפחד לעבוד יחד וצריכים ללמוד לוותר מתי שצריך ולהסתדר. עכשיו אנחנו במצב סביר אבל עוד לא הגענו לאן שאנחנו רוצים להגיע. אנחנו בדרך לשם״.

מינוס? דורון: ״יש מינוס, אנחנו חלק מעם ישראל״.

מה לך ולפיצה? דורון: ״זה ההובי שלי. אני עושה את זה בכיף ולא מחכה שאנשים יבואו. זה לא משהו המוני. אומרים לי שזה יכול להצליח בתל אביב, אבל לפתוח מקום בתל אביב זה להשתעבד ואני לא בטוח שאני רוצה את זה. פה אני עושה מה שאני רוצה. אני רוצה ליהנות״. טלי: ״אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים. ואנחנו יכולים מדי פעם לשבור את השגרה, לקחת בוקר ולנסוע לים, לשתות קפה, עושים הליכה בנמל. אני צריכה לדעת במחשבה שבכל רגע נתון, אפילו שאני לא עושה את זה כל יום, שאם בא לי יש לי את החופש שלי. זה הדבר שהכי חשוב לי״.

החלטה שאתם מצטערים עליה? דורון: ״כשהיה לי את העסק בפתח-תקווה קניתי דירה והשכרתי אותה, אבל כשנכנסתי לקשיים נאלצתי למכור וזו הייתה טעות. הייתי צריך להתמודד ולא למכור כי היום היה יכול להיות לנו נכס מניב. למזלנו נשארה לנו חנות שקניתי ב-60 אלף שקל ושווה כבר חצי מיליון. היום אני יודע שנכסים לא מוכרים. נשארו לנו עוד חובות של חצי מיליון שקל מהימים האלה. קשה להיות בעל עסק בארץ״.

חופשה אחרונה? טלי: ״בית מלון בתל אביב״. דורון: ״אני, תן לי חופשה בארץ. אם תגיד לי לצאת לחו״ל או לטייל בארץ אני מעדיף פה. לתת פרנסה לצימרים בארץ מאשר בחו״ל״.