כשאיבדתי את הטלפון שלי: מה היקום מסמן לי?

 קודם הלך הטלפון. לאן הוא הלך, לא ברור. רגע אחד היה אצלי ביד ורגע אחר כך נעלם, נגוז, התפייד. מכיוון שהייתי לבד בבית והבית היה נעול הבנתי שכנראה הנחתי אותו באיזה מקום. אבל איזה? ניערתי את הבגדים על המיטה, העפתי כריות, מיששתי את הכיסים בג'ינס שעליי, אפילו הצצתי לתוך האסלה. דברים מוזרים מאלה קרו.

כלום. אין טלפון.

מחשבה מבהילה קפצה עליי: הכביסה! הפעלתי מכונה! עם מלבין!

עפתי לחדר הכביסה, וונדרוומן לא מתעופפת בכזאת רוח סערה כמוני, והבטתי בתוף המסתובב בעיניים מבוהלות. סדינים לבנים עצומים ריחפו בתוך המכונה, וניסיתי להציץ ביניהם, אולי אראה מכשיר סלולרי אפרפר מבצבץ.

ושוב, כלום. ניקזתי את המים מהמכונה, היא השמיעה 'בלופ' קצר ונעצרה. זהו. הטלפון שלי נבלע והוא בדרכו לים. הוצאתי בבהילות את הסדינים, ניערתי, הפכתי על פיהם.

אין טלפון.

טסתי אל המחשב, אני אפתח את הווטצאפ ווב ואבקש שיתקשרו אליי. ככה אדע איפה המנוול מסתובב. המחשב נדלק, האינטרנט מת. זה לא קורה לי. לא באמת. מישהו מסתלבט עליי מלמעלה.

מה החיים באמת מסמנים לך?

אני מנתקת את המחשב, את הראוטר, את המוניטור, את חבל הטבור. ומחברת. מחליפה חוטים. בוכה. מתקשרת לספק האינטרנט שלי. ניתקת מהחשמל? הם שואלים ומתאמים טכנאי ליום שני. אנחנו ביום חמישי. אני שוב בוכה.

ממשיכה לחפש את הטלפון, מתיישבת בחוסר אונים על המיטה, והמבט נופל על הסדין. שם, בשקט מופתי, מונח הטלפון. יכולתי להישבע שחיפשתי שם. אני בטוחה ששדוני החפצים החביאו אותו והחזירו, הם עשו לי את זה בשבוע שעבר עם המפתחות של האוטו.

אני סאקרית של אותות מהיקום. לכל דבר יש בעיניי משמעות. זה לא מקרי שכל מערכות התקשורת סביבי נעלמות ונאלמות בבת אחת. זה כאילו המוח שלי העביר סיגנל שאני צריכה זמן להרים עיניים מהמסכים ולשנות קצת את הדרך.

אנחנו מוקפים בסימנים, באותות אזהרה ובפונפוני עידוד. הכי גרוע זה להתעלם מהם, כי הם כמו רמזורים בכביש סואן. הם עוזרים לנווט, להאט, לעשות חישוב מסלול מחדש.

הייתי במערכות יחסים עם גברים שידעתי שהם לא בשבילי, אבל התעלמתי מהסימנים כי ממש רציתי זוגיות. הסתובבתי עם חברה שכל הסימנים רמזו שהיא מפרגנת בכאילו, אבל לא רציתי לראות. מצד שני, אמרתי "כן" לגבר שלקח את המספר שלי ונעלם (פעמיים!), כי חשבתי שזה פשע להתעלם מכל האותות שמהבהבים מעלינו, ואכן, האורות החליפו את ההבהובים בנצנוצים.

אז עכשיו אני שוכבת על הספה, שומעת את פעמוני הרוח מצלצלים מעבר לחלון השקוף שטיפות גשם נמרחות עליו, וכותבת את הטור הזה. אני מרימה מבט לראות מה השעה. בול 12. הפעם האחרונה שהסתכלתי היתה בול 11. זה בטח אומר משהו.

שלך,

גאיה קורן

מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה.הסדנה הקרובה לנשים גרושות נפתחת ממש בקרוב