הלו, שומעים אותי? / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם מזכיר לדור הצעיר את הדרכים העקלקלות בהן נשלחו כתבות מחו"ל לישראל בעידן שלפני הטלוויזיה והטלפונים החכמים. על הנחירות של פקידי המלון, המברקים שהגיעו באיחור והנסיעה הלילית ההזויה ללוקסמבורג
לפעמים אני מתגלגל מצחוק כשאני חוזר עשרות שנים לאחור ונזכר איך העברתי לעיתון כתבות מאירועים בחו"ל. השינוי כ"כ משמעותי, שלא נראה שעברו 50 שנה אלא 500... זה נראה מושלם עבורי באותה תקופה ככתב צעיר בשנותיי הראשונות בעיתונות הספורט, אבל בהשוואה להיום? הצחקתם אותי.
אחד מילדיי, שכמו שאר הילדים אהב לשמוע סיפורים כשהיה קטן, תמיד העדיף סיפורים מהחיים ולא מספרי הילדים. הכל הוא היה מוכן לקבל ולהאמין, "אבל אבא, אל תגיד לי שבכלל לא הייתה טלוויזיה". כאן הוא כבר התווכח אתי: "אני לא מאמין, לא יכול להיות..." אבל זו לא רק הטכנולוגיה של הטלוויזיה שבכלל לא עמדה לרשותנו אז. מה בעצם כן היה? עט עם ציפורן שנאלצת למלא בדיו, בשלב מאוחר יותר מכונות כתיבה, שנראות לי היום כמו ענתיקות, כמו מוצג ארכיוני. טלפון סלולרי? הצחקתם אותי, בקושי היה טלפון קווי. בגלל מחסור בקווים, נרשמת בתור בדואר ולפעמים היית יכול לחכות גם 12 שנה עד שהותקן לך המכשיר.
בתנאים כאלה, איך בכלל העברנו כתבות לעיתון? זו שאלה שנשאלתי אינספור פעמים, והתשובה נשמעת כאילו נלקחה מהסרטים. פעם נתקעתי יומיים בפריז עם משלחת של ספורטאי הפועל, מבלי שהצליחו להשיג אותנו מישראל וגם אנחנו לא הצלחנו לעשות זאת משם. כבל תת־ימי שקיצר את זמן ההמתנה לשיחות בינלאומיות לא היה קיים אז. "כן שומעים, לא שומעים" צעקנו זה על זו אני והמרכזנית בארץ, ופתאום סיקור לילי מאירוע שהחל בשעה מאוחרת היה באמת בבחינת סיפורי אלף לילה ולילה. בכל עיר או עיירה הייתה אמורה להיות מברקה שהופעלה לרוב בלילה ע"י תורן. רק מה? בדרך כלל הוא עשה לעצמו חיים קלים – נעל את הדלת הראשית, הלך לישון ומבחוץ שמעת את הנחירות שלו. עד שמצאת את הפעמון הוא לא תמיד פעל, וכאשר הצלחת, הוא הרעיש עולמות והנשמה יצאה עד שהפקיד פתח את הדלת.
זה לא נגמר שם. ההברקה נעשתה בתעתיק עברי באותיות לטיניות, והאיש שחיכה במערכת היה צריך לשבור את הראש כדי להבין מה שלחתי. בעברית כמובן והחבר במערכת היה צריך לפענח זאת. דיברנו על האיש שחיכה: לפעמים היה צריך להמתין יומיים להגעתו של מברק רגיל. עבור מברק בהול נאלצת לשלם פי שניים ושלושה – אבל גם במקרה שלו הוא לפעמים הגיע רק אחרי יומיים... ל"ידיעות אחרונות" הייתה גם התקשרות עם משרד תקשורת בינלאומי, אבל לעתים מרחק הנסיעה מהמקום בו שהיתי היה כ"כ גדול, שנאלצתי לוותר על התענוג.
וזה בנוגע לטקסטים. רק תחשבו על התמונות. היום אתה יכול להעביר סלפי לכל העולם בקליק אחד, אבל אז הצלם שנסע לסיקור אירוע בחו"ל היה חייב לנסוע למשרדי חברת תקשורת, דבר שלקח לעתים שעות, ואחרי שפיתח שם את הצילומים הם נשלחו בטכנולוגיה מיושנת ואיטית.
אסכם בסיפור שתמיד גרם לי ולעמיתי ומורי משה לרר ז"ל לפרוץ בצחוק כשהיה בחיים. היינו משחזרים את האירוע החלמאי שעברנו ונדהמים בכל פעם מחדש. כשמכבי ת"א השיגה ב־1977 את הניצחון ההיסטורי על צסק"א מוסקבה, זה קרה בעיירה הבלגית הקטנה וירטון, בה לא היו מספיק מקומות לינה. וכך, העיתונאים ואנשי ההנהלה של מכבי ת"א נאלצו לישון במלון המרוחק 70 ק"מ משם, קרוב לגבול עם לוקסמבורג. את חלקה הראשון של הכתבה העברתי ממשרדי המועצה בווירטון, והייתי אמור לשלוח את החלק השני אחרי חצות מהמלון. אבל כשהגענו חזרה במונית מיוחדת שהזמנו מבעוד מועד, הלובי היה חשוך והאיש המנומנם בקבלה אמר באדישות: "טלפון יהיה רק מחר מ־9 בבוקר, המרכזיה לא עובדת בלילה".
לרר הסתכל עליי ואני עליו. בתחילה חשבנו שהאיש מותח אותנו, אבל מהר מאוד הבנו שהוא רציני. הסברנו לו עד כמה זה חשוב, והוא אמר כי במרחק 20 דקות משם, בתוך לוקסמבורג, יש מברקה שפועלת בלילה. חבר ההנהלה בן צ'ורלי היה מוכן לנדב את רכבו השכור, אבל לא לנהוג – כי הכבישים בחוץ היו מכוסים בקרח. חבר הנהלה אחר, אמנון שלאין, התנדב לנהוג, ולנסיעה המוזרה הזו הצטרפו שמעון מזרחי, אמנון אבידן, לרר ואנוכי. העיקר שהכל הגיע בזמן – כי היו גם מדינות, בעיקר במזרח הרחוק וגם במזרח אירופה, שם היה עוצר ברחובות מהשעה 22:00 או מחצות, והברירה הייתה לוותר או להסתכן ולצאת (בתנאי שמצאת נהג שהיה מוכן אף הוא להסתכן, תמורת פי עשרה מהתעריף). היו ימים!
לפנייה לכתב/ת 
