את שחרור אושוויץ נחגוג עם מפיקים ומלצרים

המדינה בחרה לציין 75 שנה בארוחת מלכים בבית הנשיא בירושלים. הניצולים, מן הסתם, נשארים בחוץ. אני קוראת ולא מאמינה. השתגעתם?

שושנה חןפורסם: 22.01.20 , 12:06

(Serge Klarsfeld/Lily Jacob-Zelmanovic Meier, מתוך הגרדיאן)

ההצדקה היחידה לכינוס מנהיגי תבל בפורום השואה העולמי תהיה אם נשמע אותם מצהירים, איש-איש, באנגלית ובשפתו: "אנחנו מבטיחים, אני אישית וממשלתי, להילחם בכל גילוי אנטישמיות בארצי". 75 שנה לאחר שחרור אושוויץ, כשהאנטישמיות מרימה שוב בעוצמה את ראשה המכוער, אתם חייבים להבטיח מכאן, מירושלים: לעולם לא עוד. אושוויץ, הגדול שבמחנות הריכוז וההשמדה, הוא סמל לתהומות הזוועה שאליהן יכולה האנטישמיות להגיע. בלי הצהרה כזאת נישאר עם טעם מר של מסע יח"צנות, ועם עלבון כלפי אושוויץ, נרצחיו וניצוליו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

כי הרי מה חוגגים כאן בדיוק? יום השחרור מאושוויץ לא היה יום חג לאיש. הרוב המכריע של היהודים שהובאו אל הגיהינום ההוא לא נכחו בשחרור. 1.1 מיליון מתוכם - יהודי פולין, הונגריה, יוון, סלובקיה, צרפת והולנד ומדינות אירופאיות נוספות - היו מזמן לאפר.

עשרה ימים לפני השחרור, בלילה שבין 17 ל-18 בינואר 1945, יצאו כ-58 אלף – הרוב המכריע של מי שנותרו במחנה – לצעדת המוות. ב-27 בינואר נמצאו יותר מ-30 אלף ששרדו את תופת הצעדה בגיהינום חדש – שורת מחנות ריכוז בגרמניה, שמהם שוחררו רק בשבוע הראשון של מאי.

החיילים הרוסים ששחררו את אושוויץ מצאו שם בין 2,000 ל-7,600 איש, תלוי בדיווח, שנותרו שם כי לא יכלו ללכת. הם זחלו. כלטאות, לפי תיאורו המזעזע של ק. צטניק, שניסח גם את ההגדרה המצמררת ל"מוזלמן", אסיר אושוויץ מן השורה: "בני אדם שמשקלם כמשקל עצמותיהם ומעיהם דקים כקורי עכביש".

את השחרור שלהם בחרה מדינת ישראל לחגוג בארוחת מלכים בבית הנשיא? לכבודם עמלים כבר שבועות שורה של מפיקים, שפים ו-200 מלצרים על תפירת המתכונים לטעמים הספציפיים והעדכניים? אני קוראת ולא מאמינה. השתגעתם?

כרטיס הכניסה לבלוקים של אושוויץ היה המספר שנחקק בברזל מלובן על זרועות אסיריו, ללא הרדמה. זה היה צריך להיות כרטיס הכניסה המועדף לטקס ביד ושם, ולא אסופה של כ-40 כיסאות לניצולי שואה, אחרי שכל המוזמנים מילאו את רוב 780 המקומות. האוהל המיוחד שהוקם היה צריך להיות מלא בבעלי מספרים – מי שעוד יכול להגיע – וראשי מדינות. וזהו.

שום מצגת לא תשווה למאות בעלי מספרים שנושאים את זרועותיהם השמאליות וקוראים בקול גדול: אנחנו פה. העיתונאים וחברי המשלחות היו יכולים להישאר בחוץ, ולחוות בקטנה את הקור – כדי להזדהות עם אושוויץ ולזכור שהקור הירושלמי ללובשי מעילים הוא מלון עשרה כוכבים בהשוואה לבוקר אחד בסלקציה בקור של ינואר באושוויץ.

מי יגלה עפר מעיניה של רוז'ה רובוטה, שעל סיפור שירתה-צוואתה גדלתי, הצעירה שנתלתה ברחבת המסדרים באושוויץ עם שתיים מחברותיה על חטאן: הברחת מעט אבק שריפה ממפעל הנשק במחנה למרד הזונדרקומנדו. מרד, שאף שדוכא השבית את תאי הגזים מאוקטובר 1944 – מה שהמפציצים של חלק מאורחינו לא עשו מעולם.

מי יזכיר את השיר שביקשה לשיר לפני שהוצאה להורג: יהודים, אתם תשכחו. יבוא יום ותחזרו לחייכם הנורמליים, ותשכחו מה היה כאן. גם היא, בחלומותיה הפרועים, לא דמיינה שיבוא יום ו-48 מנהיגים יעלו לירושלים ויחגגו בסעודה כיד המלך את שחרור אושוויץ – שחרור שהיא ורוב המאזינים לה באותה כיכר מסדרים לא זכו לו.