"קשה לחיות בכבוד": ניצולות השואה מדברות
הרחק מאור הזרקורים עומדים 48 אלף ניצולי שואה שמקבלים קצבאות זעומות מהמדינה, כרבע מהם חיים מתחת לקו העוני. "אם לא היו עוזרים לי - הרבה דברים לא היו לי", אומרת אדלה צ'וקלר. צפו
הרחק מאור הזרקורים חיים רבבות ניצולי שואה מתחת לקו העוני. 48 אלף ניצולים שמקבלים קצבאות מהמדינה מתלבטים בין אוכל לשבת לחימום לחורף.
"אני מקבלת 3,000 שקלים. זה לא סכום כסף שאיתו אפשר לחיות בכבוד. אפשר להסתדר – אבל זה לא חיים", אומרת אדלר צ'וקלר, המתארחת באולפן ynet. לדבריה, הקצבה הממוצעת שמקבלים ניצולי שואה עומדת על 1,700-3,000 שקלים לחודש בלבד.
היא מספרת כי ניצולי השואה הנכים כמותה, צריכים לשלם ממשכורתם הזעומה על שירותים שהם זקוקים להם ולכן מצבם חמור בכמה מונים. "אלמלא החברות שעוזרת לי וצוות של מתנדבים שבאים - הרבה דברים לא היו לי". צו'קלר מוסיפה כי היא מסתייעת בבנה המתגורר בקנדה, "להוריד את המינוסים בבנק". בכסף הנותר היא משלמת למטפלים.
אל תשכחו אותנו
כשנשאלת צ'וקלר האם היא חשה שהמדינה הפקירה אותה לגורלה, היא משיבה כי "זה מה יש: יש קבוצות פרטיות שעוזרות בהתנדבות. אם לא, החברות עוזרות במצרכים לבית. צריך להבין שקשה להסתדר ככה בחורף. לנו, המבוגרים קר יותר". צ'וקלר מודה על קיום הפורום החשוב להעלאת היסטוריית השואה אך גם מבקשת - "תנו לניצולים לחיות בכבוד".
"לקחתי את השמלה והנעליים - וברחתי"
ניצולת שואה נוספת שהגיעה בשבוע שעבר לכינוס השואה הבינלאומי היא שרה לייכט, שמביטה בתקריות האנטישמיות הגוברות וקוראת ליהודי התפוצות לעלות לישראל. "אין שום סיר טוב יותר מאשר הסיר פה, אני אומרת. למרות כל כל הקשיים שיש במדינה, הגיע הזמן לומר: בואו הביתה, די".
לבירקנאו, מספרת לייכט, הגיעה בגיל 15 עם משפחתה. היא נשלחה לתאי הגזים בידי ד"ר מנגלה - ובנס ניצלה. "ביום הזה של כיבוש אושוויץ, השתחררתי על ידי הצבא האמריקני כאשר אני שוקלת 26 קילו. קודם לכן, ד"ר מנגלה עשה סלקציה בבלוק 19. את החברות שלי ואת יתר האנשים שלח ימינה - ואני נשלחתי שמאלה, למוות".
לייכט קיבלה חתיכת סבון ומגבת קטנה וכולם סביבה מיהרו להיכנס למקלחות. מחשבה מטרידה על כך שאין לה איפה לתלות מגבת הרחצה הותירה אותה האחרונה בתור. "נשענתי על הדלת. ולא קרה כלום. הסתכלתי לתקרה, וראיתי שם חורים במקום דוש אז חשבתי - 'אני לא עושה דוש אז כנראה שאני צריכה למות'". וכך חיכתה שרה לייכט בת ה-15 בלבד, למותה.
"הדלת נפתחה מאחוריי פתאום והגרמנים החלו צועקים בגרמנית 'מאה יהודים חזירים החוצה!' וככה זרקו אותי ועוד 99 יהודים. התלבשתי, התחלנו לרוץ, והכלבים מאחורינו רצו כל הזמן לנשוך את הרגליים שלנו. כל כך פחדתי מהם. לבסוף הגענו לרכבת שהסיעה אותנו שני ימים ושני לילות", היא משחזרת.
"אני נותנת עדות, לנוער דתי וחילוני, לקציני משטרה, לקציני צבא, לאסירים בבית סוהר, יהודים וערבים, לשב"כ - ולכל מי שרוצה לשמוע", מסכמת לייכט שמרצה פעמיים בשבוע ב"יד ושם".
- לתרומות לציוד לחורף לניצולי השואה לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
