איש הרנסנס: הגדולה של קובי בראיינט
כדי להבין את המורכבות שלו צריך להסתכל על התמונה המלאה: מהנדודים בילדות והסכסוך עם ההורים, דרך מוסר העבודה החולני והעקשנות על המגרש ועד להפיכתו לאב למופת לארבע בנות ומנטור לכוכבי ה-NBA
מי שרוצה להבין באמת כמה קובי בראיינט היה שחקן עצום, לא אנושי, מפלנטה אחרת, לא צריך להסתכל על מספר הנקודות שלו, לא על טבעות האליפות, לא על השעות בחדר הכושר ומול מכשיר הווידאו. אלו יספרו חלק מהסיפור אבל לא את הסיפור.
לברון נפרד: "מבטיח שאמשיך את המורשת שלך"
ב-NBA המשיכו עם המחוות לבראיינט, פול לא שיחק
דיווח מיוחד מזירת מותו של בראיינט
המחוות המרגשות של שחקני ה-NBA לקובי
ג'יאנה בראיינט בת ה-13 נהרגה יחד עם אביה קובי
"הטייס איבד שליטה, המסוק התרסק על צלע ההר"
עולם הספורט בהלם ממותו של בראיינט
מי שרוצה להבין לעומק את תופעת קובי צריך להסתכל דווקא על הכישלונות, על פצעי הבגרות שדווקא מחדדים את היופי הכמעט מושלם של הקריירה שלו על המגרש. מי שיעשה את זה יגלה שקובי בראיינט הוא מלך כל הזמנים ב-NBA בהחטאות מהשדה. קובי לא התבייש לקחת שום זריקה והוא תמיד היה בטוח שהזריקה הבאה תיכנס בלי קשר לדרגת הקושי שלה. מבחינתו, אי אפשר להצליח בלי לנסות. ככה גם אפשר להבין את הריב המתוקשר שלו עם שאקיל שהעיב גם הוא על הקריירה שלו. בראיינט לא היה בנוי כבן אדם לשבת בספסל האחורי. הוא היה חייב להיות הנהג.
כדי להבין חלק מהאדם המתוסבך, רב השכבות, עם הדרייב המפלצתי, איש הרנסנס שהיה קובי בראיינט, צריך להסתכל גם על הרקע ממנו בא, מי היו הוריו ואיך כל אלו השפיעו עליו כאדם בוגר, ספורטאי, חבר לקבוצה, בעל ואב.
הכל התחיל מהבית
אביו של בראיינט היה שחקן NBA. הוא שיחק תקופה קצרה בעיר הולדתו של בראיינט, פילדלפיה, אבל הוא בעיקר נדד מעיר לעיר, מחפש את הנישה שלו. ג'ו "ג'לי בין" בראיינט היה מתפוצץ פה ושם באיזה משחק, אבל ברוב הזמן הוא שקע בבינוניות ובירכתי הספסל ולא מיצה את הפוטנציאל שלו. בגלל סוג הקריירה של אביו, קובי גדל עם דמות אב שלא בילתה הרבה לילות בבית ושהייתה מעט מתוסכלת מהקריירה שלה.
בגיל שש משפחת בראיינט עברה לאיטליה. במשך שמונה השנים הבאות שיחק האב בארבע קבוצות איטלקיות בערים שונות. הקריירה של האב לא הצליחה לטפס, הוא בעיקר שרד, אבל עכשיו הוא היה כמעט כל יום בבית עבור קובי ושתי אחיותיו הגדולות. זה היה החלק הטוב, החלק הרע היה שקובי הגיע בגיל שש לארץ זרה, ואז נדד בה מעיר לעיר. בכל פעם שנטע את רגליו, נעקר. בתחילת הדרך הוא גם לא דיבר את השפה, הוריו היו זרים, בכל תמונת כדורסל שלו מאותה תקופה הוא השחור היחיד בסגל. חלק מההתעקשות שלו להישאר באותו מקום לאורך עשרים שנות הקריירה שלו קשורה גם לעובדה זו.
לזכרו: אוהדים מנסים לקלוע ליד סטייפלס סנטר
Everyone takes their Kobe shots outside Staples Center as they honor the man, the myth, the mamba.
— LApocalypse (@WatchLAburn) January 28, 2020
Remember, it doesn't count if you don's say #Kobe
1978-2020#BlackMamba #KobeFarewell pic.twitter.com/1xmxFrhlp6
כשבראיינט חזר מאיטליה בגיל 13, הוא כבר היה דובר ספרדית ואיטלקית, הוא ספג אליו תרבות אחרת, הוא נחשף למנהגים אחרים. הוא היה אחר. בדרך כלל שחקני NBA עושים דרך מהגטו, השכונה, לתוך מעמד חברתי אחר שבנוי על הכסף החדש שלהם. בראיינט היה צריך לעשות את הדרך ההפוכה, לרדת ממעמד הביניים-גבוה שהוא חי בו (התיכון שבו שיחק, לואר מריון, יושב בתוך אחת השכונות היותר עשירות בפרבר של פילדלפיה) לתרבות הגטו ששולטת ב-NBA. זהו רוביקון שמעולם לא הצליח לעבור. זאת היתה גם אחת הדוגמאות היחידות שבהן ניסה להיות מישהו שהוא לא.
מגיל צעיר מאוד הוא ניתק את עצמו מהמורשת הספורטיבית של אביו. אביו אמנם עשה קריירה יפה מכדורסל שהעניקה למשפחה ביטחון כלכלי, אבל בראיינט לא ראה באביו מודל להשראה ספורטיבית. כיוון שספורט היה סם החיים שלו, אביו גם לא היה המודל לאב שהוא היה רוצה להיות. במישור הספורטיבי בראיינט החליט שהוא מוכן להיכשל אבל רק בתנאי שהוא ישים את הכל על השולחן. כיוון שהוא היה בנוי מהחומרים שמהם בנויים כוכבי העל של הספורט, משמע הוא פעל מתוך הכרה שמגיע לו להצליח, הוא ידע שאם יתאמן מספיק, אם יהיה תחרותי, אם ידחוף את עצמו הכי חזק דווקא כשכואב לו והוא הכי עייף - הוא לא יהיה אביו.
היחסים בין קובי לבין הוריו קיבלו תפנית שלילית כשהתבגר. בגיל 21 הוא פגש את אשתו לעתיד, ונסה, שהייתה אז רק בת 17. שנתיים לאחר מכן החליטו הצעירים להתחתן. ההורים לא נתנו את ברכתם לחתונה בטענה שהזוג צעיר מדי וכי ונסה לא שחורה. ההורים לא הגיעו לחתונה, גם לא סוכנו של בראיינט ואף לא אחד מחבריו לקבוצה. הנתק בין קובי להוריו נמשך כשנתיים, עד שנולדה לזוג הבת הראשונה, נטליה. זמן קצר לאחר ששוב התאחדו בראיינט גילה שאימו מכרה מוצרים שקשורים לילדותו למכירה פומבית בעבור 450 אלף דולר. קובי דרש שכל הדברים שנמכרו יוחזרו אליו בטענה כי הם שייכים לו. בסוף דיון קצרצר בראיינט קיבל לידיו חזרה את מה שאימו מכרה. במהלך הדיון נחפשו סכומי העתק שבהם מימן קובי את אורח חייהם הראוותני של הוריו.
האבא של השחקנים
אומרים שרק יד האלוהים וצחוק הגורל היו יכולים להפוך את האלפא מייל האולטימטיבי לאבא לארבע בנות. אבל יד אלוהים וצחוק הגורל היו רק עוד אתגרים, עוד קירות שצריך לרוץ דרכם בשביל להגיע ליעד. לפי כל הדיווחים בראיינט היה אבא למופת. קריירת הפוסט-משחק שלו הייתה העתק מושלם לקריירה שלו על המגרש, אבל כאן הוא שם דגש על הזמן שהקדיש לבנותיו, על השיעורים לחיים שילמד אותן. הוא זכה באוסקר ובאמי, מלוחם קשוח ואכזרי הוא הפך למשורר שמחבר פואמות על אהבה, הוא פתח אקדמיה לספורט. ועוד אחת. הוא פתח הוצאת ספרים עם דגש על סיפורים על ספורט ופנטזיות. הוא לקח את הילדות שלו למגרשים, בעיקר את ג'יאנה, כדי שתלמד, שתספוג, כדי שתראה מה היה מקום העבודה של אבא שלה.
ולאט לאט התחילו להתגלות כל "הבנים" שלו. כל אלו שפחדו ממנו על המגרש, כל אלו שהסתכלו עליו בחיל רעדה כי בכל פעם ששיחק מולם הוא הבהיר להם כמה הם לא עובדים קשים. פתאום התברר שג'יימס הארדן היה רץ מהר הביתה כדי לראות את קובי משחק, שדריימונד גרין התייעץ איתו איך להתגבר על התקפות הזעם שלו, שסטף קרי שאל אותו איך מתמודדים עם פציעות ואיך מנהלים אותן, שג'ייסון טייטום אמר שבלי קובי הוא בכלל לא היה שחקן.
כשבראיינט מת דור שלם של שחקנים איבד את הפוסטר של חדר הילדות שלהם. קיירי ארווינג סיפר ששניות אחרי שקלע את הזריקה הכי חשובה שלו בקריירה, זו שהעניקה לקליבלנד אליפות, הוא ירד לחדר ההלבשה, הוציא את הטלפון מהארונית והתקשר לבראיינט. מבין כל אדי השמפניה בחדר ההלבשה, ארווינג בירך את בראיינט לשלום, אמר תודה ושאר המילים נחנקו לו בגרון.
קובי מעולם לא דיבר על זה. השחקנים דיברו על זה אחרי שמת. כששאלו אותו על הבנות שלו, הוא תמיד לא מצא מילים. הוא, שהיה רהוט בשלוש שפות, שהשתמש במילים שהמראיינים שלו לא הבינו אותן, שהסביר כדורסל בצורה הכי מדהימה שיש (בסדרת "דיטיילס"), כששאלו אותו על הדבר שהוא הכי אוהב, הוא היה עונה "הו מאן", כאילו שכל מה שהוא יגיד יגרע. כדי לספר את סיפור ההצלחה של מישהו יש לעקוב אחר מסלול הכישלונות שלו.
אמן של המשחק
קובי בראיינט היה סוג של דת שגם המאמינים שלה היו חלוקים בדעותיהם על טיבה. הדת יצרה מיתולוגיה מלאת ניגודים, מקסימה ורשעית, אהובה ושנואה. הוא היה איש רנסנס שהיה חייב למצוא לעצמו מקום בגוף של אלפא מייל. מבחינות מסוימות הוא הכוכב האחרון מסוגו. אלו שבאו אחריו, לברון ג'יימס וסטף קרי, כבר היו כוכבים ששידרו את עצמם לדעת במדיה החברתית. מבראיינט קיבלנו בדיוק את מה שהוא רצה לתת לנו.
עוזר המאמן האגדי טקס ווינטר אמר פעם עליו שהוא מבין את המשחק יותר טוב מכל שחקן או מאמן שהוא מכיר, אבל הוא משחק אותו פחות טוב ממה שהוא מבין אותו. ווינטר הסביר שבראיינט מנסה על המגרש דברים למרות שהוא יודע שהם לא הדבר הנכון ביותר לעשות. מה שווינטר הסביר הוא הגדרה של אמן. ובראיינט אכן היה אמן של המשחק. הוא שלט בכל אספקט טכני של המשחק. זה נתן לו עוד שנים רבות בצמרת גם אחרי שאיבד מיכולותיו הגופניות.
והוא היה פריק. כולם רצו להיות כמוהו, אבל אף אחד לא רצה להשקיע את השעות שהוא השקיע. אף אחד לא רצה להגיע לארוחת בוקר קבוצתית בשמונה בבוקר כשהוא נוטף זיעה של שלוש שעות אימון. אחרי הפסד במיאמי ב-2011 הוא חזר למגרש וזרק במשך שעה וחצי. כשנשאל מדוע ענה שזו העבודה שלו. אחרי ששאק נבעט מהקבוצה, בין הגילאים 31-27, שנים שנחשבות לשיא הקריירה עבור כדורסלן, קובי שם על הלוח שתי עונות קריירה ושתי אליפויות. יום לאחר המשחק האחרון שלו בליגה ב-2016, הוא הגיע ראשון למקום העבודה החדש שלו, חברת ההפקות "קובי בע"מ". העובד הראשון הגיע אחרי שעתיים.
כשהלייקרס רצו לקחת אותו בדראפט, ג'רי ווסט ביקש שבראיינט יבוא להתאמן עבור הקבוצה, הוא הגיע במיוחד מהחוף המזרחי לקליפורניה. ווסט עזב את מגרש האימונים אחרי שתי דקות. "כבר עכשיו הוא יותר טוב מכל שחקן אחרי שיש לנו בסגל", אמר ווסט לפמליה שלו. כשהלייקרס הציעו לו חוזה על סך 3.5 מיליון דולר לשלוש שנים, הוא קרא להוריו שיחתמו עבורו כי היה מתחת לגיל 18. במשחק אחד הודיע לו החובש של הלייקרס כי יש לו קרע בברך. באריינט השיב: "נו, ואתה לא יכול לחבוש את זה?".
אבל אסור לצמצם את זה לטירוף הזה, למשמעת, לאמונה העצמית, לרגל שכל הזמן לוחצת על הגז. אסור, כי זה לא יהיה נכון. צריך לזכור את הרגעים האחרונים. אבא ובת בדרך למשחק כדורסל ביחד, האבא הולך לאמן את הבת. קובי בראיינט תמיד חלם בגדול, אבל את זה כולם יכולים. החוכמה היא לחיות חיים הרבה יותר גדולים מהחלומות שלך. הוא היה בדרך.
דייויד בקהאם נפרד
The commitment Kobe showed to his sport was inspiring, he could inspired me to try to be better.
— David Beckham (@dvdbeckham) January 28, 2020
My Family’s love & prayers go out to Vanessa and the girls, to Kobe’s basketball family, and of course to the Families of those who were tragically lost with him yesterday.#Kobe pic.twitter.com/qsxUMJHBTp
לפנייה לכתב/ת 
