סימה, יובל וגדעון מצאו את "התרופה" לנעורים
מה קורה שמגלים בגיל פנסיה אהבה חדשה ששומרת על הנעורים? סימה, יובל וגדעון שעברו את גיל 75 מספרים על ההתמכרות שלהם לבמה ואיך היא שינתה את איכות חייהם
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
משחקים בפנסיה. הפנסיה היא תקופה מורכבת, ישנם המתקשים לנהל את הזמן הפנוי ונכנסים למשברים כאלה ואחרים וישנם אחרים שדווקא להפך, מצליחים למצות את תקופת הפנסיה, להתמקד בתחביב שתמיד חשקו בו, או לפתח כישרון חבוי בתחומים שונים וכעת יש את הפנאי לכך.
כך עושים סימה רביד בת ה-75, יובל גורביץ בן ה-75 וגדעון ברנר בן ה-81 בהשתתפותם בחוג תיאטרון למבוגרים של "בימת הנוער" רחובות, של החברה העירונית.
עוד במדור 60 פלוס:
4 מאפיינים לכך שה-70 הוא ה-60 החדש
סבתא מאוהבת: טיפים לזוגיות חדשה בגיל השלישי
הגיל להתחיל: המחקר מוכיח לא מאוחר ללמוד
"התיאטרון שומר אותי צעירה ומאושרת"
סימה רביד בת 75, עבדה כל חייה. כבעלת תואר במדעי ההתנהגות עם התמחות בגיל השלישי, היא עבדה עם קבוצת הגיל השלישי שנים רבות וחקרה את כל המורכבויות שבו. לפני כ-16 שנה, עם יציאתה לפנסיה החליטה סימה לכתוב סיפור שהוא חצי אוטוביוגרפי על יחסים בין אם בדמי ימיה לביתה. הסיפור מספר על יחסים עכורים, על תהליך של השלמה, על קבלה, הבנה ושינוי.
את הסיפור היא העבירה לקריאה לאיה לביא, מי שייסדה וניהלה באותו הזמן את בימת הנוער רחובות. לביא כל כך התלהבה מהסיפור, שהיא הציעה לסימה להעלות אותו כמחזה. התנאי שהציבה היה שהיא תשחק את הדמות הראשית. סימה נענתה לאתגר ובמקביל לעבודה על עיבוד הסיפור למחזה, נרשמה לתיאטרון המבוגרים של בימת הנוער. כך, לראשונה בחייה, בגיל 60 התנסתה בקריירת משחק.
לאחר כשנה ההצגה שכתבה סימה עלתה על בימת התאטרון, ונחלה הצלחה, קבוצת התיאטרון אף הגיעה להציג בכנסים של הגיל השלישי, בפני אנשי מקצוע בתחום, ורצה במשך שלוש שנים.
"לא עלה בדעתי להיות שחקנית", היא מספרת היום "בטח לא כתחביב שהפך להיות קריירה שניה. אם היו אומרים לי בצעירותי, שאעמוד על במות, ערב ערב, הייתי חושבת שהתכוונו למישהי אחרת".
"היום עבורי זו ממש התמכרות, על הבמה אני מרגישה סיפוק אדיר. בגיל 75 לעמוד על במה, לשנן טקסטים בעל פה, לרקוד, זה לא מובן מאליו. אני אומרת לכל מי שרוצה להצטרף לקבוצה שהתיאטרון הוא תחליף לתרופות, שומר אותי צעירה ומאושרת".
"הרגע של מחיאות הכפיים בסוף ההצגה הוא רגע של קטרזיס". היא מודה "האדרנלין כל כך גבוה שקשה אחר כך להירדם בלילה. אני חוששת מהיום בו לא אוכל לעמוד על הבמה, במאי אחד אמר לי: בתאטרון עומדים עד הסוף, הלוואי שכשיגיע יומי אני אהיה על הבמה".
בפנסיה אפשר לפנות זמן לתחביב
גדעון ברנר, בן 81 מעיד על עצמו כחובב תיאטרון שהיה בארון. הוא זוכר עצמו כמתבגר הנמשך לעולם המשחק, אך היות והיה ביישן הוא לא מימש את תשוקתו. לימים גדעון הפך להיות ד"ר ברנר, ווטרינר, והתאטרון נשכח מליבו. הוא התחתן, נולדו לו 3 ילדים והיום הוא סב ל-4 נכדים.
לפני כ-20 שנה, אחרי שהוריד מעט מעומס העבודה הוא החליט שהגיע הזמן. הוא נרשם לחוג התיאטרון של בימת הנוער רחובות. רוחו הצעירה והחיבור שהיה לו כל השנים בעבודתו כווטרינר עם צעירים ומשפחות, יצרו חיבור מאוד טבעי עבורו לשחק גם בהצגות ילדים ונוער. כך שיחק, לצד ילדים ונוער בהצגות כמו "אוליבר", "מלך האריות", "אלאדין" ועוד.
בימאי תיאטרון לאורך השנים שמו לב למנעד האישיותי הנרחב של גדעון והביאו אותו לשיא נוסף בקריירת המשחק שלו - לשחק תפקיד של אישה. בהצגה "נשים בבית הסוהר", המשוחקת על ידי נשים בלבד, הייתה חסרה השחקנית הראשית. התפקיד הוצע לגדעון והוא קיבל את האתגר בשמחה והתלהבות. התגובות הנלהבות מהקהל והעובדה שבמשך ערב שלם הוא הצליח ללכת על עקבים זכורה לו כרגע שיא.
"כשחקן תיאטרון אני מוצא סיפוק גדול לשחק כל פעם דמות אחרת", מספר גדעון "העושר האנושי תמיד ריתק אותי, אחד התפקידים הכי משמעותיים עבורי היה לשחק ניצול שואה".
"הסיפור התרחש בבית אבות, כאשר אחד מתושבי הבית היה חומד לו גביעי ניצחון של משחקי בינגו. לחבריו לא היה ברור מדוע הוא לוקח את הגביעים, המיועדים כפרסים במשחקים ותחרויות. אט אט בהצגה נפרם סיפורו כניצול שואה שהיה בן החיים והמוות, במשך 84 יום במחנה עקורים כאשר שימש כמשרת של קבוצת חיילים נאצים. החיילים איימו להרוג אותו בסוף היום, בכל יום מחדש. 84 יום שהחזיק מעמד בחיים, הביאו את דייר בית האבות לנסות ולהשיג 84 גביעים ניצחון, ניצחונו על המוות".
"התיאטרון, שהתחיל כתחביב, הפך לחלק מאוד דומיננטי בחיי", הוא מוסיף "הוא מעשיר אותי, נותן צבע וטעם שאותם אני לא אוכל להשיג אותם בשום מקום אחר, מקווה שאזכה לעוד שנים רבות וטובות לעמוד על במות".
"להיות חלק ממשהו גדול ממך, הנאה צרופה"
יובל גורביץ בן 75, הוא המצחיקן של החבר'ה, כילד הופיע בטקסי בית הספר, בצבא ובין חברים היה דמות דומיננטית ותיאטרלית. הוא נשוי, אב ל-3 ילדים וסב ל-5 נכדים, אדם מלא שמחת חיים וצחוק.את התיאטרון הכיר אחרי שבהוראת הרופא נאסר עליו להמשיך לשחק טניס, תחביב של שנים רבות. הוא חיפש זמן רב מה יהיה תחליף ראוי לספורט שכה אהב והתנסה בחוגים שונים. ביתו ששיחקה בחוג התיאטרון בבימת הנוער רחובות, "סחבה" אותו להתנסות וכך נגלה לפניו עולם התיאטרון, והוא דבק בו כבר יותר מעשור.
"פגשתי עולם שאתגר אותי בכל כך הרבה אופנים שלא תיארתי לעצמי שאפגש איתם". הוא משחזר היום "כל הפקה יוצרת מצב של למידה חדשה של ההיסטוריה, התקופה, נושא ההצגה וכמובן הדמות עצמה והקונפליקט שהיא נמצאת בו. עוד עניין שמאוד חשוב הוא להיות חלק ממשהו שהוא יותר גדול ממך, אתה עובד בקבוצה, ושזה עובד זו הנאה צרופה".
"בהצגה "המנצח" למשל שיחקתי דמות שהיא קשוחה, קשה, דמות מטילת פחד והכי נורא, דמות שאינה אהודה". מספר יובל "זה היה עבורי אתגר גדול כי זה האנטיתזה האישיותית שלי ורחוק מאזור הנוחות שלי".
"הצגה נוספת "הבגידה" הציגה מערכת יחסים בין בעל לאשתו, בה שיחקתי את הבעל הנבגד, הזועם, הפגוע. בהצגה היו עימותים אלימים מילולית, רגשות קיצוניים. גם כאן התפקיד דרש לתת דרור לרגשות פראיים, ראשוניים, שהיה לי מאוד מעניין להתחבר אליהם והיו זרים לי".
"יום אני משתתף בהצגה "70-80", בתפקיד רומנטי. של קשיש בדיור מוגן שמתאהב בדיירת החדשה. שחקני המשנה הם הדיירים שמראים את כל האושר האנושי שיש לעולם להציע. גם אנושי, גם מצחיק וגם מנחם. משם הבנתי ולמדתי שדיור מוגן אינו שונה מגן ילדים, ושאנחנו מסיימים וחוזרים לנקודת ההתחלה שלנו".
צפו בבני ה-80 המגשימים חלום ישן ומצטלמים להפקת אופנה ייחודית:
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
