המכתב שפתאום הופך למצמרר
מכתב הפרידה של קובי בראיינט מהכדורסל היה רגע של יופי ושל רגש טהור שרק אוהבי ההמשחק אמיתיים יידעו להעריך, ועכשיו הוא מקבל משמעות טרגית
מאז סטיב ג׳ובס לא הרגשתי את אותה תחושת צער מפלחת שאתה לא אמור להרגיש לגבי מישהו שלא הכרת באופן אישי שהיה ואיננו. גם סטיב ג׳ובס וגם קובי בראיינט היו דמויות שאולי היו מרוחקות מאיתנו, ושוכנות כל אחת באולימפוס של עצמה, אבל גם קרובות.
אצל קובי ההזדהות הייתה עם הכישרון כמובן, אבל זה רק התחיל שם. העבודה הקשה בסטנדרטים בלתי נתפסים שהיה ברור שהוא משקיע גרמה לחיבור יותר עמוק אליו. גם העובדה שהיה דמות כל כך מעוררת מחלוקת. אבל חזקים מכל אלה היה הסיפור שלו בשלבים האחרונים. אני זוכר איך במילואים עקבתי אחר הניסיון האחרון שלו לזכות באליפות אז עם דוויט הווארד בסיבוב הראשון. ״זהו זה נגמר״, חשבתי לעצמי. קובי קרע את גיד אכילס, פציעה שממנה כבר לא ישוב להיות השחקן שהיה, אבל התעקש לקלוע את שתי הזריקות האחרונות וירד מהמגרש.
הניסיונות שלו לחזור רק עוררו יותר אמפתיה וכבוד כלפיו. אם אתלטים מסמלים עבורנו את מי שחיים את החלום, בראיינט סימל את מי שלא מפסיק לרדוף אחרי החלום, גם כשברור שמה שנשאר לו זה רק שברו.
מכתב הפרידה שלו מהכדורסל היה רגע של יופי ושל רגש טהור שרק אוהבי כדורסל אמיתיים ידעו להעריך. שלוש הדקות האחרונות שלו כשחקן, 15 נקודות, אסיסט והדחה של קבוצת עילית במערב מהפלייאוף, היו מופת של ניצחון הרוח על החומר.
גם החיים שלו אחרי המשחק, העבודה היצירתית בעולם הסרטים, היו מופת של התמודדות עם הריק הגדול שמגיע אחרי שאור הזרקורים כבה.
נוח בשלום על משכבך.
לפנייה לכתב/ת 
