"היעד הבא - אבדון": שליחנו במסע למחוז התפרצות נגיף הקורונה
דניאל אדלסון נסע אל "האזור האסור" - המחוז הסיני שבו התפרץ הווירוס הקטלני שגבה עד כה את חייהם של 170 קורבנות. הוא מספר על אחת התחנות העמוסות באסיה שנראית כמו "רוח רפאים", על חיטוי החלונות בקרונות, על בדיקות החום בעצירות ועל השוטרים שהקיפו את "הזר עם הסלולרי". הסיפור המלא מחר ב"ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים"
בימים כתיקונם, תחנת הרכבות הונגקיאו היא מהגדולות והעמוסות ביותר בסין, ולמעשה באסיה כולה. אבל עכשיו כשאני נכנס בשעריה היא נראית כמו תחנת רפאים - המקום שומם לחלוטין.
בקרון הרכבת נדמה שהנוסעים בטוחים שהתבלבלתי בדרך. בעיירה ג'ג'יאנג, רק ארבעה ק"מ מהאזור האסור שבו פרץ הווירוס הקטלני שמשתק את האימפריה הסינית, נדהמים לראות אדם מערבי מסתובב ברחובות. בנקודת הגבול עצמה, אחרי שמדדו לי חום, אני מצליח לצלם משפחה שנקרעת משני צידי המחסום - עד שהשוטרים מגיעים אליי.
התפשטות נגיף הקורונה - סיקור נרחב:
אל על מפסיקה את כל טיסותיה לסין למשך חודשיים
בדרך למצב חירום עולמי? מדינות מפנות אזרחים מסין
משרד הבריאות שוקל: נוסעים מסין יתבקשו להישאר כמה ימים בבית
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
כשהרכבת לבסוף חונה ברציף, הרגליים קצת משקשקות. היעד הבא: אבדון. אני עולה על הקרון ומתחיל את המסע בדרך לאזור האסור - המחוז הסיני שבו התפרץ וירוס הקורונה הקטלני שמתפשט במהירות אדירה, וזה ששיתק חלקים עצומים מסין ומעורר בהלה בעולם כולו.
בכל עצירה בדרך, לפעמים גם בין העצירות, עובדת מטעם הרכבת עוברת עם בקבוקון של חומר חיטוי ומתיזה לכל עבר: רצפת הקרון, דפנות, חלונות, פּנלים. עם כל עצירה, וככל שמתקרבים לאזור האסור, הקרון הולך ומתרוקן. בכל פעם שהרכבת חוזרת להאיץ הסדרנית שוב מתבוננת בי במבט מבולבל. 'באמת?' עיניה כמו שואלות, 'אתה בטוח שלא התבלבלת?!'. 'חצי בטוח', אני משיב לה בליבי ומתחפר עוד יותר במסכת הפנים.
כשהגענו לתחנה האחרונה נותרו ברכבת רק קומץ נוסעים. כולם מזדרזים לרדת מהרכבת ולצאת ממבנה התחנה כמה שיותר מהר, חולפים באגביות על פני האחיות בחלוקי כחול-לבן, שדורשות בדיקות חום בשער היציאה. הן מתקתקות את הפרוצדורה ביעילות של פס ייצור סיני, ובתוך דקות כולנו נשפכים החוצה אל רחובותיה השוממים של העיר ג'ג'יאנג.
מדובר בעיירה במונחים של סין, "רק" 700 אלף איש. ג'ג'יאנג שוכנת ממש על גבול קווי העוצר, ונכון לשעה זו כבר נרשמו בה כמה מקרי מוות כתוצאה מנגיף הקורונה. היא בנויה על גדותיו הדרומיות של נהר היאנגצה, הארוך ביותר באסיה, ובחושך נראית כעיר יפה למדי. רק שאני פחות או יותר היחיד שנמצא כאן כרגע ברחוב - אין פה אף לא נפש חיה במרחק קילומטרים, וקר. קור שמתגנב, מהסוג שווירוסים ויראליים מחבבים.
מנקה מקומית עומדת מולי ובוהה בי. 'אתה האדם המערבי הראשון שאני רואה בחיים', היא כותבת לי בעזרת אפליקציית תרגום בטלפון, 'מה אתה עושה פה?'. החיוך שלה נראה היטב גם מבעד למסכה על הפנים. 'פלז'ר', עניתי, ולא הייתי יכול לחטוא יותר בתיאור האווירה הכבדה ששוררת על העיר, קרוב כל כך ל'גראונד-זירו' של הנגיף.
מהר מאוד אני מבין שלא יהיה קל למצוא נהג שיסכים לקחת אותי לגבול האזור שנמצא תחת הסגר. התחבורה בג'ג'יאנג מושבתת לחלוטין. המרחק: רק ארבעה ק"מ מהגבול, שאחריו חל איסור כניסה מוחלט מאימת וירוס הקורונה. כשהנהג מביט בשטרות הכסף שאני מציע לו, ומהסס אם הם עברו חיטוי מספק כדי לגעת בהן, אני מבין שהמצב באמת חמור. 500 מטר לפני המחסום הוא עוצר ומבקש שארד. 'לא בא לי להסתבך', הוא כותב לי דרך אפליקציית התרגום.
אין ברירה. אני עוקף רגלית את מחסום המכוניות וממשיך לעבר גשר הולכי הרגל, גם הוא נחסם במחצית הדרך בניידות. על הגשר ניצבת העמדה לקיום טקס החובה בסין של ינואר 2020: בדיקת חום של אחיות. תקין. אני עובר.
סרטי אזהרה צהובים מלווים את הדרך עד לגרם מדרגות, ובקצהו מתגלה מראה שעדיין קשה לי לשכוח: אישה מבוגרת, ידיה מלאות בשקיות - כנראה מעט מהרכוש שהצליחה לקחת - עומדת מצידו השני של המחסום ומתחננת בבכי לחבורת שוטרים שייתנו לה לעבור.
מולה מתבוננים במתרחש בחוסר אונים מי שנראים כמו בני משפחתה, ומאחוריה יושבים נואשים על מרכז הכביש קבוצה של עשרות בני אדם, בהם גם ילדים וזקנים. הם קופאים מקור, אבל מחכים שמשהו יקרה ושהשוטרים יאפשרו להם לעבור. אלא שלפתע אחד השוטרים מבחין בי - הזר עם הסלולרי ביד - ותוך שניות אני מוקף בחומה של אנשי ביטחון במדים.
איך הסתיים המפגש של שליחנו עם אנשי המשטרה ואיך נראים החיים באזור האסור? הטור המלא מחר ב"ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים"
לפנייה לכתב/ת 
