להשוויץ בעצמך - למה שלא תעשי את זה?

מתי אנחנו הופכים מאנשים שמדרבנים לעשייה וללמידה מאכזבות, לאנשים מבוהלים שמפחדים לצאת מהמשבצת הקטנה שלהם? כשהתינוק שלנו מתחיל ללכת, אנחנו לא אמרים לו "אוי, בייבי שלי קטן אל תלך כי תיפול מלא פעמים על הפרצוף והישבן!", אנחנו לא תופסים לו ביד ואומרים, "אל תתרומם כי המכות שאתה עומד לחוות יכולות ממש לכאוב".

להיפך. אנחנו משגיחים מלמעלה, אבל משחררים. נותנים לו לצעוד לבד וליפול ולבכות קצת ולהתעשת מהר ולנסות עוד פעם. כי רק ככה לומדים ללכת לבד, ולאכול, ולנגב, ובכלל.

עוד טורים של גאיה

תאהבי את עצמך ותפרגני (צילום: shutterstock)

אז למה כשאנחנו מבוגרים קשה לנו לעזוב את היד ולהתרומם מנפילה? האם זה בגלל שבניגוד לתינוק אנחנו יודעים מה מצפה לנו ותכלס יודעים שיש ממה לחשוש, כי העולם קר שם בחוץ?

להיות ילד זה לא פשוט. לילדים אין פילטרים וניסיון חיים, הם יכולים להצליף בלשונם או בכפתם, ולאמלל אחרים. ועדיין, ילד יתעקש לעשות הכל לבד ולצאת לעצמאות. הילד הזה לא יודע שקוצצים לו את הכנפיים במספריים זעירים מהרגע שהוא עומד על דעתו. אנחנו אומרים לו עוף גזל, חתוך את השמיים, אבל באותה נשימה תופסים את הגוזל שמתחיל לנסוק ולא נותנים לו להפוך לנשר שחג גבוה.

אל תתפסי תחת, את שוויצרית, אין הנחתום מעיד על עיסתו, שבחיו של אדם לא נאמרים בפניו – אלה המנטרות עליהן גדלתי, ואני לא יוצאת דופן. לימדו אותי לא לעוף גבוה, לא בגלל שלא האמינו בי כמו ששנים חשבתי, אלא כי רצו להגן עליי, מתוך מחשבה שככל שאמריא יותר גבוה כך הנפילה מטיל מכוון מטרה או ציפורים שהסתבכו במנוע, תהיה אכזרית וכואבת.

אז למדתי להצניע. לא להתפאר. לא להסתובב עם כתר על הראש. "מי שצריך לדעת יודע", אמרתי לעצמי, ובאמת האמנתי בזה. הייתי תקועה באותו סטטוס בעבודה כי היה לי ברור שהבוס יודע כמה אני מוכשרת, אז מה יש לי לבקש קידום? חייתי בנישואים לא מפרגנים כי לא הרגשתי מלכה, חיכיתי שדברים יקרו לי, אבל כלום לא קרה, שחיתי בבריכה הקטנה שלי וחשבתי שנעים לי. לא חיפשתי לעבור לעמוקים כי אי אפשר לעמוד, ומי יושיט לי יד כשאטבע ואתחנן לאוויר?

אל תתנצלי על מי שאת

הרבה מים וירוקת עברו בבריכה הקטנה עד שראיתי שיש עוד אופציה חוץ מטביעה: ללמוד לשחות. יש מלא שיטות וסגנונות וסוגי בריכות, ומקסימום אני אבלע קצת מים ואשתנק והמסיכה תתמלא אדים ונשים עם בושם זול ישחו באלכסון וגברים יחתכו אותי בחתירה ואני אתעלף ממבוכה עם הצלוליט בבגד-ים, אבל אני אשיג מצופים וגלשן ומציל חתיך וחצי עיוור שיעזרו לי.

לפני כמה שנים, הבת שלי הוציאה ציון יפה אך לא מזהיר במבחן ושאלתי, חצי בצחוק, למה לא יותר גבוה. היא ממש רתחה וירתה עליי שאני לא מפרגנת. זה שתל אותי במקום. שכפלתי את מה שראיתי בילדות, ואחר כך בנישואים, ובמקום להעיף את הילדה לשמיים מרוב מחמאות, עפתי עליה עם שאיפה למצוינות שעושה בדיוק ההיפך: מפילה.

ביקורת לא נותנת כנפיים, רק מחיאות כפיים. כשיצאתי עם הרצאה שנקראת "אני מלכה", אנשים אמרו לי "איזו יהידות, איזה שם בחרת, למה מי את?", בהתחלה הייתי מתנצלת, מסבירה מה זה אומר, מה עומד מאחורי השם. היום אני עונה תשובה אחת: "כי אני מלכה!".

בניגוד לדרך בה גידלו אותי, אני מגדלת את עצמי ונשים אחרות, להבליט את היתרונות. לא להצניע, לא לפחד לצעוק "מגיע לי!", אלא להתהלך זקופות. אולי זה הופך אותי לשוויצרית, אבל ביטחון עצמי הוא הבגד הכי יפה שאפשר ללבוש.

שלך,

גאיה קורן,

מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה ועיתונאית בידיעות אחרונות