נשואים בנפרד

"לפני כעשר שנים הכירה מיכל אייזן ( 55), בעלת משרד יחסי ציבור ואירועים 360, ואם לשניים, את אורי (ו' בחולם) נבות (61), עובד ב"אינטל", ואב לשלושה. ההיכרות נעשתה באמצעות חברה משותפת, כששניהם היו אז כבר פרודים מבני זוגם, והתגרשו מהם רשמית בהמשך. עד פה הכל רגיל: איש פוגש אישה, הם מתאהבים ובונים ביחד את ביתם. אלא שבמקרה זה ביתם הוא בית שלה ובית שלו, במרחק 160 ק"מ אחד מהשנייה: היא בקיבוץ מחניים בצפון והוא בהרצליה, וכך זה נשאר גם לאחר שנישאו לפני כשבע שנים.

מיכל ואורי נבות אייזן(צילום: אלבום פרטי)

"לגמרי", צוחקת אייזן. "כל יום שעובר רק מחזק בינינו את הקשר ואת האהבה".

אייזן ונבות הכירו באמצעות חברה משותפת לפני כעשור. "הקשר הראשוני בינינו נבנה על שיחות טלפון, ורק לאחר שבועיים של שיחות לתוך הלילה, נפגשנו לראשונה. אורי ידע מה הוא עומד לפגוש, מבדיקה שערך ברשתות החברתיות, אני ידעתי רק, שאני הולכת לפגוש בחור אשכנזי עם קרחת מהרצליה. אבל שנינו הרגשנו איזה קסם באוויר לפני הפגישה, והחשש הראשוני היה, שהקסם הזה יתפוגג לאחר שניפגש".

החשש התממש או התבדה?

"לא. יצאנו מהפגישה הראשונה עם דפיקות לב או פרפורים בבטן. היה נחמד וזהו! אף אחד משנינו לא חשב שהקשר יכול להחזיק מעמד, כשאנחנו מתגוררים במרחק של 160 ק"מ אחד מהשנייה. בשנה וחצי הראשונות נפגשנו אחת לשבועיים לסופי שבוע קצרים ואינטנסיביים, והרגשנו שהחיבור נכון. הכל התנהל בקצב איטי, שהתאים לנו באותה תקופה, גם המפגש עם הילדים נוצר רק לאחר כמה חודשים טובים, וגם זה במשורה".

מיכל ואורי בדרום אפריקה(צילום: אלבום פרטי)

"עוד בתחילת הדרך היה ברור לנו, שאנחנו לא הולכים לאחד משפחות לבית אחד, לפחות לא גיאוגרפית. היה לנו חשוב להמשיך לתת לילדים את הקן הטבעי שלהם ולא לשנות להם סדרי עולם. הבנו שהקשר שלנו בנוי על כביש 6, על פקקים, על שיחות טלפון וסופי שבוע. לא התחתנו ברבנות, אבל היה לשנינו חשוב למסד את הקשר".

"בתחילת הדרך חווינו מספר משברים. צלחנו אותם, אם כי לעיתים לא בקלות. חלקם נבעו מהמרחק, כי כמובן שליווה אותנו פחד בהקשר לזה. הבנו שלא נגור יחד כמו כל זוג נורמלי, ושאלנו את עצמנו כמה זמן קשר כזה יכול באמת להחזיק מעמד. למדנו לחיות עם הפחד, הפכנו זוג חזק ובטוח, והשארנו את הפחד מאחור. הניסיון, הסבלנות ואורך הרוח של שנינו הביאו לכך שהיום כולנו חיים בטבעיות נטולת מועקות, סוג של משפחה מורכבת ושמחה. ככל שעובר הזמן, המינונים משתנים, ויותר ממחצית הזמן אנחנו יחד, פעם בבית שלי ופעם בשלו. כשאנחנו הולכים לישון לבד, אנחנו סוגרים את הלילה בשיחת טלפון, ומרגישים את הגעגוע. הגיאוגרפיה היא רק גיאוגרפיה, אנחנו חיים יחד בלב ובנשמה, אפילו קניות בסופר היא החלטה משותפת. את יודעת", היא מהרהרת בקול, "לפעמים אני חושבת, שאם הייתי גרה בתל־אביב ואורי בהרצליה, יש אפשרות לא מבוטלת שהקשר היה נופל. במקרה שלנו, בסופו של דבר, הריחוק הגיאוגרפי 'בהפוך על הפוך' - תורם, כרגע, לחיבור שלנו".