ניסים אסייג: בונה לאנשים את החלום
אל"מ במיל. ניסים אסייג, בעלים ומנכ"ל חברת ההתחדשות העירונית NSA, הוא קודם כל איש של אנשים. כך היה כאיש צבא, וכך היום, כמי שנלחם בשרלטנים למען הלקוחות שלו. בראיון מיוחד הוא מספר על התובנות שקיבל מ"אסון הספארי", ועל הקציצות שהוא מבשל, ומסביר למה, לדעתו, נוחי דנקנר הוא אציל נפש
בכל יום שישי נכנס ניסים אסייג, בעלים ומנכ"ל של חברת NSA התחדשות עירונית, למטבח. זה גם עניין של מסורת ותרפיה, וגם הבנת הקשר בין הצלחת התבשילים להצלחתו בעבודה. "גדלתי באור עקיבא, בן למשפחה של תשע נפשות, בדירה קטנה בת 3 חדרים", הוא מספר. "אמי, רוחל'ה אסייג, בת 84, הייתה השפית של הברון רוטשילד עד לפני כ־13 שנים, אז חלתה במחלה קשה, ממנה, לשמחתי, החלימה. כילדים, בכל יום שישי אכלנו קציצות דגים ברוטב עם לחמנייה, ואני ממשיך במסורת הזו בביתי. מלבד ההנאה הגדולה שבבישול, אני משווה בין עבודה של פינוי־בינוי והתחדשות עירונית למטבח: זה מורכב, אבל עם מתכון נכון, סבלנות ואהבה - יוצאים תבשילים מנצחים".
חייו של אסייג הילד והנער עברו, כאמור, באור עקיבא. כשהיה בן 13, נשלח על־ידי הוריו לפנימיית אורט נתניה. ב־1981 התגייס, ובתקופת מלחמת של"ג שימש סמל טכני פלוגתי בחטיבת טנקים. לאחר המלחמה החל בקריירה הצבאית שלו, אותה סיים ב־2008 כאלוף משנה. בתפקידו האחרון שימש סגן מפקד חיל החימוש, ורמ''ח אומ''ן (ארגון ומשאבי אנוש) בחיל.
אחד הזכרונות הקשים, שקשורים בעברו הצבאי, הוא "אסון הספארי", שאירע במרץ 1985, האירוע בו התפוצצה מכונית תופת בסמוך לשיירה של ארבע משאיות ספארי, שנסעה לכיוון דרום לבנון. באסון נהרגו 12 חיילי צה"ל ו־14 נוספים נפצעו. "הייתי מפקד שיירת הרכבים", הוא מספר בכאב. "ישבתי ברכב המוביל. חצינו את גדר המערכת, ואז הגיח מולנו טנדר מקומי בצבע אדום. עצרנו אותו והוריתי לנהג לרדת לשולי הכביש. הטנדר סטה מעט לשולי הכביש, המתין למשאית הספארי שתתקרב והתפוצץ לצידיה. הייתי היחיד, שלא נפגע באסון. במבט לאחור זה היה סוג של נס. אגב, אמי תמיד מספרת, שהלידה שלי הייתה קשה מאוד, לכן קראו לי ניסים".
כחצי שנה לאחר האסון, החליט אסייג להתנתק מהאירוע, כדי להצליח להתקדם הלאה בחייו, מה שאמר מבחינתו לא להגיע יותר לבתי הקברות או לבתי חולים, שם היו מאושפזים הפצועים, עם כוויות קשות במיוחד. "המשפחות כעסו עליי, אבל קיבלתי גיבוי מהרמטכ"ל דאז, שאול מופז".
מאז לא פגשת אותם?
"ב־2003, לאחר 17 שנים של נתק, התקשרה אחותי וביקשה שאגיע לצילומי התוכנית 'שישי בגאון', שהתקיימו באותו ערב באור עקיבא, ושאגיע במדים. בתוכנית, שהתבססה על פרקי נוסטלגיה של המתארחים, היו אמורים לאתר את אמא שלי מהקהל ולעלות אותה לבמה. אני זוכר שישבתי בקהל ליד אמי, על הבמה היו מורן אטיאס ושרון חזיז, ויהורם גאון ניגש אלינו, וביקש שאני אעלה לבמה. לא הבנתי למה, אבל עליתי. אז נפתח המסך שמאחור, וכל החיילים, שהיו בשיירה, היו שם. קשה היה לי לעצור את הדמעות, ההתרגשות הייתה עצומה. המשכנו אחרי התוכנית לשמור על קשר, אבל לאחר כשנה התנתקתי שוב, והיום אין לי קשר עם אף אחד שהיה באירוע הנורא ההוא. לעולם האירוע הזה יהיה חרוט בי ובזכרוני, ובין היתר הוא הביא אותי לתובנות על החיים".
כמו?
"קודם כל זה להבין את משמעות החיים. אתה לומד אחרי אירוע כזה להבדיל בין עיקר לטפל, ובעיקר זה פיתח אצלי את הרגישות הגדולה לאנשים, שזו בעצם הדרך שלי היום בעבודה. זו הפרנסה שלי".
היום מתגורר אסייג (57) בנחלת יהודה הסמוכה לראשון לציון. הוא נשוי לשרון, אותה הכיר בפנימייה לפני 44 שנים, ויש להם שלושה ילדים: שלומי, שי־שילת, ושובל, וארבעה נכדים. אגב, שלומי (32), שחזר בתשובה, מגיש מדי שבוע את פינת פרשת השבוע בתוכנית הנדל"ן של רדיו ת"א, בהנחייתם של אסייג ועופר פטרסבורג.
איך היה להסתגל לחיים אזרחיים לאחר שירות בצה"ל במשך 27 שנים?
"הייתי שלם מאוד עם החלטת הפרישה. מה שכן, לא פעם תמצאי אותי עם חליפה וכפכפים, בגלל הנעליים הגבוהות", הוא צוחק.
רובין הוד במסגרת החוק
ב־2008 נכנס אסייג לתחום ההתחדשות העירונית, שכולל את התוכנית הממשלתית "פינוי־בינוי": הריסת מבנים ישנים ובמקומם בנייה של בניין חדש ויציב, שעומד בתקנים וברעידות אדמה, ואת תוכנית המתאר הארצית "תמ"א 38": חיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה.
בעצם, מה משך אותך לתחום?
"לאחר השחרור פגשתי איש עסקים עשיר בארה"ב, והוא זה שאמר לי, שהכי מתאים לי לערוך עסקאות קומבינציה. הוא אמר שחלק בלתי נפרד מהעבודה זו היכולת לסחוף אחריך אנשים, ושרק יחידי סגולה יצליחו להחתים דיירים לעזוב את הבית שלהם. לאחר שלושה חודשים בהם למדתי את הנושא והתאהבתי, התחלתי לעבוד מהממ"ד של הבית".
אולי זה מזל ואולי צירוף מקרים. זמן קצר לאחר שפתח את החברה, הוא הגיע לישיבת דיירים בתל־אביב, כדי לשכנע אותם למסור את הבניין להריסה במסגרת פינוי־בינוי. הוא לא ידע שביניהם יושב עיתונאי. "פורסמה כתבה, ולמחרת פרסומה קיבלתי טלפון מנוחי דנקנר, שהיה אז בשיא תהילתו בקבוצת "אי.די.בי.". נפגשנו, ובאותו הלילה חתמתי איתו על החוזה הראשון הגדול שלי: קיבלתי 3,000,000 שקל מקדמה. הבקשה של נוחי הייתה לחפש עבורו קרקעות, עליהן יש בניינים שצריך להרוס. הוא נתן לי 4 שנים למצוא שכונה להריסה, והבטיח בונוס יפה בתמורה. לאחר שנה ועשרה חודשים הרסתי את שכונת יוספסברג בפתח תקווה. בנובמבר 2009 נערך הסכם ההתקשרות עם נציגות הדיירים, ובספטמבר 2011 הפרויקט הושלם. הפרויקט נבחר כמצטיין בפינוי־בינוי ב־2011, והפכתי לאחד מיקיריו של נוחי".
זה אותו נוחי, שאיבד את השליטה בחברה ויושב בכלא, לאחר שהורשע בעבירות על חוק ניירות ערך ואיסור הלבנת הון?
"ב־2011 הבנתי שמשהו לא טוב מתרחש בממלכת "אי.די.בי." וביקשתי לעזוב. למרות התנגדויות של מנהלים בחברה, נוחי שיחרר אותי בלי פגיעה כלכלית בי. אנחנו לא בקשר עכשיו, אבל אני יכול להעיד עליו כעל איש אציל נפש".
לאחרונה הוחלט לבטל את תמ"א 38 החל ב־2020, מאחר והיעד המרכזי - לטפל באזורים המסוכנים בפריפריה - לא הושג. ההחלטה הפתיעה אותך? הפחידה אותך קצת?
"לא, כי צריך לדעת להתנהל בפרויקטים האלו. אחד הדברים החשובים ביותר בפינוי־בינוי ותמ"א 38 הוא הקשר בין בעלי הדירות ליזם, קשר שעליו יקום וייפול פרויקט. יש הרבה שרלטנים בתחום, בעיקר בתמ"א 38, לכן הענף קרס. לפי מחקרים עוד 12 שנה מלאי הקרקעות למגורים ייגמר. המעט שיישאר יהיה כל־כך יקר, שהאלטרנטיבה למול הביקושים הגבוהים היא פינוי־בינוי. אני עוקף את הפחד באמצעות השיטה: אכנס לפרויקט רק אם הוא יצמיח לי לפחות 20% רווח, ואחתים את הדיירים רק אם אדע ב־100% שהפרויקט יצליח. אם אחזור לעולם הצבאי, אני מדמה את רוב היזמים כיורים צרורות. ככל שצוברים יותר ניסיון עוברים לירי בבודדת. אני היום במצב של ירי צלף. יש מתחמים שדיירים חתמו עליהם ליזמים שונים, והיום הם מוחזקים בידיהם כבני ערובה. מטרת העל של החברה שלי היא לשחרר את בני הערובה האלו, לכן אני מתנהל מול הדיירים, ואוהב להתמודד עם השרלטנים. אני נלחם בתופעה, עד שהיזמים המקוריים מוותרים, והדיירים מבינים שעכשיו הם בידיים טובות וישרות".
אתה סוג של רובין הוד מודרני?
"כן ולא", הוא מחייך. "אני פועל במסגרת החוק. החברה שלי מסתכלת על פרויקט פינוי־בינוי קודם כל כעל כפרויקט חברתי, שמניב תוצר נדל"ני, ולא הפוך, כפי שחברות אחרות חושבות ומתנהגות. אנחנו עוברים מבניין לבניין, מנטרלים התנגדויות ורוכשים את אמון הדיירים. יציאה לדרך מותנית בהסכמה מוכחת של לפחות 70% מבעלי הדירות. עד היום לא תבענו אף דייר סרבן, וזה הישג נדיר".
מתוך כ־50 מתחמים בהם פעילה היום החברה של אסייג, הוא מספר על אחד המרגשים במיוחד עבורו: פרויקט הטיילת באור עקיבא, בשכונה בה הוא גדל. "עבורי זו סגירת מעגל", הוא אומר בהתרגשות. "משפחתי ומשפחות אחרות, איתן גדלתי, מפונות ויחזרו לדירות חדשות מול הים. כמי שגדל שם, אני מבין את החלום שלהן וגאה להיות זה שיגשים אותו עבורן".
לקראת סיום הראיון מספר אסייג, שחתם לאחרונה חוזה עם קבוצת צים, קבוצת הפיננסים של עדי צים, Zim/Nsa. "אחד החלומות שלי הוא לפתוח יום אחד מסעדה קטנה. בינתיים אני מתמקד בהגשמת חלומם של אחרים, להגיע לדיור הוגן וטוב יותר, כי מגיע להם. החיבור שלי עם עדי צים הוא עוד צעד בדרך להגשמת חלומם".