כתוב בספר הזוהר: "אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך… ואין טוב אלא מתוך הרע" (פרשת תצווה). כלומר, אי אפשר להבין שום תופעה אלא מהיפוכה. זאת אחת הסיבות שבגללן אני טורח לקיים את השיחות הללו, על מנת להשתדל ולהבין את השונאים אותנו, ומתוך כך להבין טוב יותר מי אנחנו – העם היהודי.

זה דו-שיח. אני לא רק מקשיב, אני גם מדבר. תוך כדי שיחה אני מנסה להעביר להם מתפיסת העולם של חכמת הקבלה, מתוך כוונה שהדברים יישמעו ויגרמו להם להיות זהירים יותר במעשיהם, ויעוררו אותם לחשוב על משמעות ועל סיבת השנאה הלא הגיונית שהם מרגישים. ההתייצבות מולם משכללת את יכולת ההסבר שלי, בתקווה שגם תחדד את לשוני כך שכל אוזן תישמע וכל לב יתרגש ביחס לייעודו בעולם – גם אם הם מחוברים לגופו של שונא ישראל.

אינני שואף כי האנשים הללו יהפכו עורם כתוצאה מהשיחות. בשלב כלשהו זה יקרה, אבל רק מתוך שינוי עצמי שלנו – עם ישראל. ככל שנעשה מאמצים להתקשר ולהתחבר בינינו מעל כל ההבדלים, נעורר את הכוח החיובי שטמון בטבע, הנקרא בפי המקובלים "המאור המחזיר למוטב". כשאנחנו נשתנה – הם ישתנו; כשהם ישתנו – ישתנה יחסם אל ישראל. לעת עתה, היחס השלילי שלהם כלפי ישראל הוא סמן בולט ליחסים בינינו. אם אנחנו היהודים מחוברים בינינו, השנאה פוחתת, ואילו כשאנחנו בפירוד איש מרעהו, מורגשת השנאה כלפינו. זו הנוסחה של הטבע.

(צילום: טים נוקס)

בוודאי שאין כאן הכשר לשנאה. אלא אמירה שלשנאה הזו יש שורש עמוק, וצריך ואפשר לנטרל אותו, זה כנגד זה: שנאה באהבה, פירוד בחיבור, אור בחושך. כאן אנחנו בעלי הבחירה. לא הם. זה רעיון קשה לתפיסה, אבל עם זאת החיים שלנו תלויים ביישומו. אנחנו גורמים לכל הטוב והרע שהאנושות חווה. אין לנו לאן לברוח ממילוי המשימה. זה התפקיד והייעוד שלנו מיום שנוסדנו כעם ואומה. אז יכולים לרטון כלפיי; לבקר, לצעוק, ולהתלונן עליי, אבל העיקר שיבינו שהשנאה ליהודים עתיקה ומושרשת בטבע, אנחנו נסחפים בה בזרם שלא ניתן לעצור בשום דרך, אלא רק דרך החיבור בינינו.