הלב נשבר. לא מצליח להתנתק
בגיל 42, די ברור לי שכבר לא ארגיש ככה לעולם כלפי אף ספורטאי. קובי היה ראשון בין ענקים מכלל הענפים, כי אצלו זה היה הרבה מעבר לספורט. הוא גרם להאמין שהכל אפשרי, הוא נתן להבין שלא תמיד חייבים להיות קונצנזוס. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
כבר עבר כמעט שבוע שלם מאז שזה קרה. מאז אני שותה בצמא כל ידיעה, כתבה, סרטון, תגובה. פשוט לא מרשה לעצמי לפספס. כשאני שואל את עצמי למה, אז יש את התשובות הברורות כמו סקרנות ועניין, אבל האמת היא שאני לא מסוגל ולא רוצה להרפות. אני מבין שזהו מכאן והלאה, אולי עוד שבוע שבועיים זה יהפוך לסיפור שחוק וכבר לא כל-כך מעניין. קובי יהפוך לאגדה, למיתוס לחלק מההיסטוריה וזה פשוט הופך לי את הבטן.
אני לא ילד, פחות או יותר בגילו, ואת הלייקרס התחלתי לאהוד הרבה לפניו (למה? לא ממש יודע ולא זוכר), אבל מג׳יק היה האליל שלי והלב נשבר כשהוא סיפר על מחלת האיידס שלאחריה הגיעו כמה שנים שחונות בשיאן ״הכוכבים״ היו סדריק סבאלוס וניק ואן אקסל. שחקנים טובים אבל רחוקים שנות אור מה show time.
ואז קצת לפני הגיוס שלי 1996 התחילו לדבר על הגלגול הבא והעתיד של הלייקרס. את שאק כבר הכרתי מאורלנדו. עד היום לא הבנתי איך שיחררו אותו (מאז קראתי ושמעתי קצת על מאחורי הקלעים של המהלך) אבל בתקופתו באורלנדו הוא השלים צמד מפחיד יחד עם פני הרדוואי (שדרך אגב מי שאוהב את קובי בטוח סימפט גם אותו).
בכל מקרה נחזור לעניין, החצי היותר חשוב בגלגול הבא של הלייקרס היה ילד בן 17 שהיו שהעזו להשוות אותו לג׳ורדן (זה שכ״כ שנאתי כיריב של הלייקרס במיוחד באותה עונה בה הוא השמיד אותנו הגמר 4:1 שיקגו היו בשיאם והלייקרס של מג׳יק היו בדמדומי הקריירה).
אבל אז הגיע קובי ונכון שזה לא קרה מיד , אבל זה היה באוויר, פשוט ידעת שזה יקרה וזה אכן קרה!
קובי ושאק יצרו צמד אימתני אולי הטוב אי פעם וכמו שפרצו לחיי בסערה כך התפוצצו ונפרדו ברעש לא פחות גדול. אבל היה שווה. למרות מה שקרה לא כעסתי על קובי, הבנתי אותו, הזדהיתי ובעיקר האמנתי שימשיך להיות תחרותי ורלוונטי וזה אכן קרה. פאו גאסול היה החלק החסר כדי להשלים קבוצה מדליקה, עוצמתית – לייקרס במיטבם.
אני יכול להמשיך ולקשקש על השנים הרעות, הפציעה, החזרה ואקורד הסיום (וואו, איזה אקורד סיום זה היה. אני חושב שצפיתי במשחק הזה לפחות 5 פעמים. התרגשתי, דמעתי ובעיקר הייתי גאה). חששתי מריקנות שתמלא אותי אחרי הפרישה שלך והיא אכן הגיעה באופן חלקי.
ההגעה של לברון ללייקרס לא שימחה אותי אך גם לא העציבה. לפעמים אני שואל את עצמי אם אני אוהד של הלייקרס או שמא הייתי אוהד של קובי בלבד, ואז אני נזכר שהלייקרס הגיעו קודם. אני עצוב וכואב ומתקשה להכיל את המציאות החדשה, אני מזועזע מהתאונה הקשה ומהמחשבה על מה שחוו ההורגים רגע לפני מותם. הורים וילדים, מה אומר אבא לבתו? אומר בכלל? מחבק? מנסה לגונן? אולי הכל ביחד.
בגיל 42, די ברור לי שכבר לא ארגיש ככה לעולם כלפי אף ספורטאי. קובי היה ראשון בין ענקים מכלל הענפים כי אצלו זה היה הרבה מעבר לספורט. הוא גרם להאמין שהכל אפשרי, הוא נתן להבין שלא תמיד חייבים להיות קונצנזוס, הוא גרם לרגש לעבוד, ללב לדפוק, לידיים להזיע גם כשמדובר על מרחק של אלפי קילומטרים. גם כשמדובר בצפייה מאוחרת, שידורים חוזרים, תקצירים או קריאה מעל דפי העיתון משום מה הכל הפך קרוב. הכל הרגיש כל כך חי וכל כך עוצמתי.
מבאס לחשוב שאף פעם לא ארגיש ככה שוב!! תודה על שליווית כברת דרך כל-כך ארוכה. אני לא איש של מוסיקה, אבל היית פסקול חיי.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
לפנייה לכתב/ת 
