יש קונצנזוס חדש בישראל: חזון המדינה וחצי
תוכנית טראמפ הצליחה למחוק את הקו שחצה בין רוב הציבור. גם הליכוד וגם כחול לבן מבינות: הפתרון הוא לא ארץ ישראל השלמה ולא אוסלו
טראמפ, נתניהו וגנץ. רואים עין בעין(צילום: mct, קובי גדעון /לע"מ )
הצגת "עסקת המאה" גררה אחריה שלל השערות כיצד תשפיע על הטווח הקצר של חיינו כישראלים. האם היא תחזק את מפלגת ביבי או את מפלגת רק-לא-ביבי? האם בעקבותיה יסופח אזור צפון הבקעה עוד לפני הבחירות או רק לאחריה? האם הרשות הפלסטינית תדחה אותה בשתי ידיים או תמצא נוסחה מעורפלת דיה לשמר את שארית יחסיה עם ממשל ארה"ב?
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אולם הרבה יותר חשובות הן ההשלכות שעשויות להיות לתוכנית על הטווח הארוך של חיינו. יש האומרים שמדובר בעורבא פרח, סחריר בחירות, היום כאן ומחר תתנדף כעשן. אחרים סבורים שהתוכנית בת-קיימא, וארה"ב בשיתוף עם מדינות ערב המתונות יצליחו לקדם אותה במציאות הסבוכה של המזרח התיכון. בין כך ובין אחרת, לכל הפחות השפעה אחת ישירה, ארוכת טווח, כבר התרחשה בעקבות הצגתה והפכה את המציאות הישראלית לשונה במהותה מזו שקדמה לה: תוכנית טראמפ הביאה לקיצו את הוויכוח המר והנוקב שפילג את החברה הישראלית לאורך העשורים האחרונים, בין הימין לבין השמאל בנוגע לעתיד יהודה ושומרון.
בעשורים שלאחר מלחמת ששת הימים נקרע הציבור הישראלי בין שני חזונות נוגדים. מצד אחד חזון שתי המדינות – מדינה יהודית ולצדה מדינה פלסטינית; מצד שני חזון המדינה האחת – ארץ ישראל השלמה. אלה שני חזונות השוללים זה את זה באופן שדרש הכרעה חדה ביניהם.
בהתאם התייצב קו פרשת המים של הפוליטיקה הישראלית על קו השבר שבין הימין לבין השמאל, בין תומכי ארץ ישראל השלמה לבין תומכי תהליך אוסלו. כל אחת מן התוכניות המדיניות שהוצגו לאורך עשורים אלה נידונה באופן מיידי לאימוצה הנלהב בידי המחנה האחד ולדחייתה בשתי ידיים בידי המחנה האחר.
תכנית טראמפ הצליחה להשיג, לראשונה, קונצנזוס של הרוב הישראלי. היא מחקה את ההבדלים בין הליכוד לבין כחול לבן, שהסכימו שתוכנית זו היא המתווה הרצוי.
יו"ר כחול לבן בני גנץ על תוכנית המאה (צילום: go-live)
למעשה, לראשונה, החלק הארי של המפלגות הציוניות הגדולות מסכימות על קווי המתאר הכלליים של עתיד השטחים. כזו לא הייתה בישראל מאז החל הוויכוח על עתיד יהודה ושומרון. מתברר שהרוב הישראלי דוחה הן את חזון שתי המדינות והן את חזון המדינה האחת, ובמקומם מאמץ את החזון שניתן לכנותו בקריצה "חזון המדינה וחצי".
כלומר - מדינה יהודית שתכלול את ירושלים השלמה, את ריכוזי היישובים היהודיים ביהודה בשומרון ואת האזורים האסטרטגיים בעלי החשיבות הביטחונית, ולצידה ישות פלסטינית שהיא מדינה מינוס, השולטת בחלקים מצומצמים מתוך יהודה ושומרון ובעלת סמכויות מוגבלות בלבד. מובן שבשוליים יוותרו קבוצות, מימין ומשמאל, שישללו מתווה זה וימשיכו לדבוק באחד משני החזונות הקודמים, אולם דומה שהרוב הישראלי פילס לעצמו דרך חדשה ביניהם.
קשה להפריז בחשיבות הדרמטית שיש לעצם הסכמה פנים-ישראלית זו על עתידנו. גם מבלי להסתכן בניבוי ההשפעות קצרות הטווח שתהיינה לכך על תקופת הבחירות הנוכחית, לטווח הארוך הדבר עשוי לגרום להרכבה מחדש של קווי המתאר של הפוליטיקה הישראלית ובעיקר לפניות הנפש לעיסוק קונסטרוקטיבי יותר בסוגיות אזרחיות שנזנחו מפני הוויכוח המדיני-ביטחוני הנצחי.
כאשר הזירה הפוליטית תפנים את הסכמת הרוב הישראלי על "חזון המדינה וחצי" נוכל להתקדם לבריתות וקואליציות חדשות, שלא יכלו את האנרגיות שלהן על שאלות האתמול, נוסח תהליך אוסלו בעד ונגד. זוהי הזדמנות יקרה מפז שהוענקה לחברה הישראלית להפסיק להתיש את עצמה לדעת בוויכוח על "תהליך השלום" של שנות ה-90, ולשוב להתמודד עם אתגרי עומק אזרחיים שנזנחו ברבות השנים, כגון שילוב החרדים במעגל התעסוקה, הזנקת הכלכלה הישראלית ובנייה מחודשת של האתוס הישראלי.
- ד"ר בני פורת הוא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר בני פורת
צילום: Douglas Guthrie
מומלצים
