"הבאבא שלך יעשה אותי משוגעת": פרק מהספר "פרש תורכי ונערה"

איזמיר, 1945

"בָּאבָּא! בָּאבָּא!"

"לא לא לא!" הוא הדף בבהלה את האוויר בינה ובינו בידיו הפשוטות קדימה, "אל תתקרבי!"

הוא עמד בפתח החדר. מעיל צמר צבאי, שחור וארוך רכוס לגופו, והגוף כחוש ורפה. זיפים שחורים ולבנים בני שבוע לפחות הסתירו את הלחיים שלו, ושפמו הסתלסל לכל עבר, שערות ארוכות מזדקרות מתוכו.

"למה, באבא?" אוֹרוֹ קראה והרימה אליו את עיניה, "התגעגעתי מאוד!"

"אחר כך, אִיזִ'יקָה," נאנח לעברה, "אני מלא בכינים, עד לגבות הן הגיעו לי. דבר ראשון בית המרחץ. אחר כך נתחבק."

היא הביטה בפניו של אביה. שקעים הופיעו בלחייו ואפו היה אדום ונפוח. אחר כך סרקה את המעיל לכל אורכו, את כפתורי הברזל הגדולים שננעצו בו, את הצווארון הגבוה שלו שפס אדום ועבה עיטר אותו כמסגרת וחצה את המעיל לכל אורכו, דרך הכפתורים. נראה היה שלפס הזה יש חיים משלו. הוא ריצד מול עיניה בריקוד מוזר ולא הגיוני. היא כיווצה את עיניה והתמקדה בו. זה זז, הבינה פתאום. טור של כינים, ארוך ומפותל, טייל לאורכו של הפס. אפשר היה ממש לראות אותן, כמעט קופצות ממעילו הכבד של איזק סונסינו.

"מה זה?" בלה הגיעה מאחורה וצחקה, "מי זה מתלבש ככה במזג אוויר כזה? כבר סוף אפריל, איזק!"

"מה זה משנה עכשיו..." השיב והמשיך לעמוד שם, מחכה שיפנו לו את הפתח.

"אימא!" אורו התיקה את עיניה מהכינים המטיילות, "אולי נלך גם אנחנו לבית המרחץ? הרבה זמן לא היינו, נכון?"

"הרבה זמן?" בלה הרימה גבה, "היינו ביום שלישי והיום רק יום ראשון."

"טוב, אבל אולי גם לי יש כינים," אורו שלחה יד לראשה.

"שום כינים, איזה כינים יש לך?"

"באמת–באמת," הנהנה, "מגרד לי הראש!"

בלה הביטה בבתה הקטנה שעיניה התחננו להסכמתה. אחר כך הגניבה מבט אל איזק שעמד שם בשקט, מבטו מרחיק מעבר לכתפה. "בסדר," השיבה, "הרבה–הרבה כינים יש לך."

כעת הן הלכו אחרי גבו השפוף של איזק, כשבידה של בלה שק בד קטן ובו שני זוגות תחתונים נקיים. אורו הביטה בגבו של אביה וחייכה לעצמה. "אמרנו לפחות שני מטר ממנו!" בלה עצרה אותה בידה, וצעדיה הזריזים של אורו נבלמו באחת. זה היה התנאי של בלה. הן ילכו עם איזק לבית המרחץ, אבל ישמרו מרחק בטוח ממנו ומהכינים שפלשו לגופו המסכן. ואורו אומרת כן, אבל מייד שוכחת ושוב מתקרבת מדי לאביה.

כשהגיעו לבניין האבן הנמוך, איזק פנה ימינה ונעמד בקצה טור קצר של גברים, ביניהם עוד ארבעה כמותו, לבושים במעילים ארוכים וזקניהם אינם מסופרים. בלה ואורו פנו שמאלה ונכנסו לתאי ההלבשה הצרים. בזמן שאורו התפשטה, בלה תלתה את השק על וו חלוד ופנתה להביא לשתיהן זוג מגבות. אחר כך תלתה על הוו את שמלתה של אורו ויישרה אותה היטב. בזמן שבלה פשטה את בגדיה הביטה אורו סביב בחדר הסמיך, החשוך. מפעם לפעם נראו לה התאים האלה קטנים ודחוקים יותר.

הן נכנסו לחמאם, עטופות במגבות הכותנה הדקות. "מה שלומך, מָאדָאם?" אורו שמעה את קולה השואל של בלה מתוך חשכת המקום. בלי לראות דבר ידעה כי מבעד לענני האדים שהציפו את החלל וטשטשו את עיניה תתגלה תכף מאדאם חולייטה המנומרת. מאדאם חולייטה עבדה בבית המרחץ מאז שאורו זכרה והיא תמיד אהבה את המראה המשונה שלה. את עיניה הצרות והבורקות של חולייטה הקיפו כתמים לבנים, מנקדים את עורה כחברבורות, כאילו צייר מישהו סביב העיניים במכחול עבה שנטבל בלבן. גם הכינוי שזכתה לו מצא חן בעיניה. "המנומרת" היה שם טוב ומצחיק.

"יהיה טוב," שמעה כעת את מאדאם חולייטה עונה, ואט–אט נחשף אליה חיוכה הרחב. אז הבחינה בשינוי בולט: עתה היו משקפיים עבים מונחים על גשר אפה של חולייטה וזגוגיותיהם לחות מאדים.

"מה זה, חדש?" שאלה בלה והצביעה על המשקפיים.

"חדש–חדש." ענתה חולייטה.

"טוב, אז תתחדשי." בלה חייכה ופנתה ממנה, מנסה לאתר ספסל פנוי בין כל הגופים העירומים של הנשים שמילאו את החמאם. "אני לא יודעת איך היא רואה משהו ככה עם כל האדים על הזכוכיות," לחשה לאורו והתיישבה, "לפעמים אנשים מתנהגים מוזר."

רוצים לקרוא את "פרש תורכי ונערה" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

אורו התיישבה אחריה ועצמה את עיניה, מחקה את הנשים שסביבה המניחות לגופיהן המבריקים להזיע החוצה שומן ואבק. מדי פעם פקחה חצי עין וסרקה את סביבתה. השקט של החמאם תמיד עורר את אמונה כי כשעיניה נעצמות, המראות הכמוסים ביותר מתרחשים. היא התרווחה על ספסל השיש, מתרגלת אט–אט לחום שהבעיר את גרונה. מבעד לעין עצומה למחצה, הבחינה בנערה אחת שאף פעם לא ראתה קודם. היא התבוננה בה, זרה וגבוהה, מסירה מעליה את המגבת הכתומה שעטפה אותה ומגלה גוף חלק ודק. פניה היו פני נערה, אבל התנועות שלה היו אחרות. היא עמדה שם, עירומה לחלוטין, וקיפלה את המגבת שני קיפולים מדויקים. אחר כך הניחה אותה על הספסל שמאחוריה והתיישבה עליה. כמו גברת אמיתית היא עשתה את כל אלה. ידיה לא כיסו בבושה על שדיה הקטנים או על ערוותה. היא פרשה אותן לצדדים והניחה לאדים לסחוט את הזיעה מגופה כשעיניה עצומות. אורו התבוננה בה מבעד לסדקים הדקים שיצרו עפעפיה שנפקחו ונעצמו לסירוגין. בכל פעם שהניחה לסדק להיפער, הבחינה בדבר חדש: בשוקיים השריריות של הנערה, בכפות ידיה העדינות. הנערה פקחה את עיניה, התרוממה כשהיא מותחת את זרועותיה למעלה ושלפה משערה את הסיכה שאחזה בו. השיער השתלשל למטה כחבל שנפרם. ארוך ושחור ומופלא.

"קדימה, איז'ה," בלה נעצה בה את מרפקה, "תמלאי מים ונגמור פה." היא הסיטה את מבטה מהנערה במהירות ומשכה דלי קטן מתחת לספסל שישבו עליו, פניה בוערות וסחרחורת הולמת בראשה. היא ניגשה לבריכת המים הקטנה שניצבה במרכז החמאם, נשענה על אחת משמונה צלעותיה והטביעה בתוכה את הדלי. דמותה המטושטשת הביטה אליה מתוך מימיה הצלולים של הבריכה. כשנשענה אחורה עם הדלי המלא נתפסה המגבת שעטפה אותה בקצה השבור של שפת הבריכה והקשר של המגבת החל להיפרם. היא הושיטה את ידיה במהירות אל המגבת. הדלי נשמט מידה והתגלגל על הרצפה. המים הקרים נשפכו על רגליה והדלי המשיך והתגלגל עד שנעצר מתחת לספסל אחד. ברגע האחרון היא הצליחה לתפוס את המגבת ולהסתיר את עצמה שוב. היא חזרה אל הספסל, מביטה סביבה על הנשים ועיניהן העצומות, תוהה אם מישהי מהן רימתה גם היא בחצי עין וזיהתה משהו ממערומיה הילדותיים.

רחוצות, הן יצאו מבית המרחץ ונעמדו בחוץ. היא הביטה באנשים הנכנסים אל בית המרחץ ובאלה היוצאים ממנו. מראם של היוצאים היה שונה כל כך משל הנכנסים. מבריקים וקלים הם צעדו החוצה מהמבנה, לדרכם. נשיפה נשמעה לפתע מכיוונה של בלה. היא הסתובבה אליה וראתה איך השפתיים שלה הולכות ומתכווצות, "הנה עוד לא חזר משם וכבר הוא מושך את הזמן," סיננה, "הבאבא שלך יעשה אותי משוגעת."

היא הסתובבה שוב אל שער היציאה מהמבנה. "הנה הוא, אימא, הנה הוא!" קראה כשאיזק הופיע מולן כולו מצוחצח, מגולח, שפמו מסודר, שערו מסורק לאחור ומבריק עדיין, וגופו רועד מתחת לחולצה הדקה שלבש.

"מה יש, איזק?" בלה טלטלה את ראשה, "לא קר היום."

"קר קצת, לא?" הוא השיב והתחיל לצעוד.

"אבל באבא!" אורו הדביקה את צעדיו, "הבטחת!"

"נכון, איז'יקה," הוא אמר והתכופף אליה עד שברכיו נגעו באדמה, "בואי נתחבק."

"בוא תעזור, סמואל." קרא ז'אק סונסינו אל אחיו הצעיר, והשניים החלו מושכים יחד את שולחן העץ הקטן למרכז החדר.

"אָ דִיוֹס מִיוֹ!" בלה פערה את עיניה כשהיא מביטה בסמואל, "הידיים שלך שחורות לגמרי, תראה איך השולחן נראה!"

שני הנערים הביטו זה בזה ואז בשולחן שטביעות אצבע שחורות ניקדו עתה את אחת מפאותיו. "לא נורא, אימא," ז'אק ניחם אותה, "אחר כך נוציא את נייר הזכוכית, את תראי איך כל השחור יורד."

בלה פלטה נשיפה קצרה, הניחה את הסיר במרכז השולחן והכניסה את ידיה לתוכו. אורו הביטה בכפות הידיים הלבנות האלה, המדייקות בכול. יד אחת תפסה שוק אחת ממש בקצה והחלה לפרק מעליה את בשר התרנגולת בעזרת כף גדולה שנאחזה בין אצבע ואגודל של יד שנייה. ככה טופלה גם השוק השנייה עד שהתקבל תבשיל סמיך של קוביות תפוחי אדמה וקרעי תרנגולת. "באבא, בוא," אורו ניגשה אל המיטה ואל איזק ששכב שם על גבו, "השולחן מוכן."

"אני עייף, איז'יקה," ענה לה ועיניו עצומות.

"באבא," היא הביטה בו, מחכה שיגיד עוד משהו. אחר כך המשיכה לעמוד שם, עיניה מדלגות בין אימה לאביה. אבל בלה שתקה. היא יצקה מעט מהתבשיל לקערה קטנה וניגשה אל המיטה. היא הגישה לאיזק את הקערה וחזרה אל השולחן, מושכת אותה אחריה. "גם מי שעייף צריך לאכול," אמרה לבסוף, בלי להביט באיזק, "רק במזל הצלחתי להביא היום קצת תרנגולת."

שקט עמד בחדר ורק צליל המצקת המוטבעת בסיר נשמע, ואחריו צליל בליעת התבשיל בתוך ארבעה פיות. איזק התרומם מעט עד שישב על המיטה כשרגליו פרושות מולו, בידו האחת הקערה ואת היד השנייה דחף מאחורי גבו והתפיח כרית דקה שהנוצות שלה נשרו על הרצפה כמו פתיתי שלג. הוא קירב את הכף אל שפתיו, נשף עליה קלות ושאב את התבשיל אל פיו לאט. אחרי שלוש פעמים כאלה הניח את הקערה על הרצפה, שקע חזרה בתוך המיטה והסתובב על צידו.

צלילי חריקה דקים נשמעו מכיוונו של ז'אק. הוא זז על כיסאו, כמנסה להזדקף. "באבא," פתח, "כמה זמן תהיה פה?"

איזק המשיך לשכב בגבו אליהם.

"באבא?" ז'אק ניסה שוב.

"ביום שלישי אני כבר נוסע," השיב איזק מתוך הכרית.

יום שלישי? אורו חזרה על תשובתו בראשה. "באבא!" גופה נמתח, "אתה עוד פעם הולך?"

"כן," אמר והשתעל, "עוד לא גמרנו שם."

"אבל בשבוע הבא יש לי יום הולדת!" היא קראה. מבטה התחנן אל בלה, אל ז'אק, אל סמואל, אל גבו של אביה.

איזק נאנח ואז הסתובב. כעת שכב על צידו ופניו אליהם. "אני מצטער, איז'ה." פקח את עיניו לרגע ואז עצם אותן שוב.

בלה הביטה בו ושתקה. היא המשיכה לאכול לצלילי אורו המושכת בשקט באפה.

***

"קומי, איז'יקה," בלה רכנה מעל פניה, "אנחנו תכף צריכים לצאת."

היא שפשפה את העיניים והתיישבה על המזרן. מעליה ראתה את אימה ושני אחיה, לבושים ומסורקים. "מה? לאן הולכים, אימא?"

"נֶגְרָה," סמואל חרץ כלפיה את לשונו, "מה את מבלבלת את השכל יותר מדי? קומי תתלבשי כבר."

אז בלה הניחה לפניה קופסה לבנה ושטוחה. "תפתחי," אמרה והצביעה בעיניה על הקופסה. אורו הביטה במכסה המלבני של הקופסה כשידיה מונחות עליו, ממששות את המרקם החלק שלו. אחר כך הרימה שוב את עיניה אל עיניה של בלה ומצאה בתוכן אישור אחרון. היא הסירה את המכסה לאט, ושם, מתחת לנייר משי רך, מקופלת בקפידה, מצאה שמלה כחולה שסרט לבן מעטר את צווארונה.

"נו?" בלה חייכה, "לא נלבש אותה?"

"אימא!" היא קראה, פשטה את הכותונת שלה בתנועה אחת ולבשה את השמלה בזהירות, כאילו הייתה עשויה מנייר וכל תנועה שלה עלולה לקרוע אותה. אחר כך מתחה את זרועותיה לאורכה של השמלה ואז הסתובבה במקומה כשהיא מביטה בשוליה מרחפים סביבה. היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין איך היא נראית עכשיו, לבושה בשמלה כזו. כשנעצרה, דמיינה את השמלה כשהיא מונחת, מקופלת, מעל יתר נכסיה: ארבע שמלות, שתי כותונות לילה וזוג נעליים אחד. אחר כך, כשנעלה את הנעליים האלה, תחושה כבדה מילאה אותה. צבען החום היה גס כל כך מתחת לשמלה החדשה.

עם השמש בדרכה האיטית אל השמיים הם יצאו לדרך. האוויר היה אפור ולח והרחוב שמם. רחש הפסיעות שלהם התערבב עם קריאת המואזין ועם השקט הקריר שעמד סביב, משובץ בצלילים אקראיים: דלת הנפתחת בחריקה. ארגז ירקות הנפרק מעגלה. הם הלכו כדבוקה והיא באמצע, מחזיקה בידה של בלה ועיניה נמשכות אל המזוודה שמחזיק ז'אק. הים שימש לה מצפן. לפי מיקומו ידעה כי הם צועדים לכיוון דרום, אבל פניהם ופיותיהם של אחיה ואימה נותרו חתומים. לאן הם לוקחים אותה?

"ניקח עגלה רק כשנגיע לשוק התבלינים," שמעה את בלה מנחה את ז'אק, "שיישאר לנו מספיק בכיס גם לחזרה." היה בכך רמז דק, אבל את פירושו היא לא הצליחה לפענח.

הם צעדו כשעה, כשאת אפה החלו לדגדג ריחות חזקים של פפריקה וכמון. הם נכנסו לתוך השוק שהתעורר בינתיים והחלו לחצות אותו לאורכו. סביבה ראתה אינסוף שקים עמוסים בצבעים: ירוק, צהוב, ורוד. שחור, אפור, כתום. הכול היה יפה כל כך. מי שנתנה לשוק את שמו הייתה השדרה המרכזית שלו שהייתה שמורה לסוחרי התבלינים, אבל לא רק תבלינים היו בו. מאחורי הדוכנים הצבעוניים הבחינה בדוכני ירקות, דגים, יוגורט וממתקים. היא צעדה בתוך השדרה הזו שהייתה פרושה לפניה כמו שטיח ארוך שקצהו רחוק מאוד. היא הביטה לכל עבר, חוקרת בהנאה את המראות סביבה. הכול היה מסודר וצבעוני וקריאות הסוחרים התנגנו בין אוזניה בהרמוניה מושלמת. מאחורי דוכן תבלינים אחד שמעה צלילי דרבוקה עזים עד כדי כך שיכלה ממש לדמיין את כף היד הפרושה, מוטחת בחדות על העור המתוח מעל צינור שעון החול של התוף. ואז, ברגע אחד, התרככה הנגינה לצלילים חדים של טפיפות אצבעות מהירות כאילו היו אלה טפטופי מים. "נו, נגרה," סמואל שפשף את מרפקו בכתפה, "את לא רוצה להגיע כבר?"

היא מצאה את עצמה שתולה במקומה, קולות התיפוף מהדהדים באוזניה. פניו של סמואל היו עכשיו מול פניה וגבותיו מכווצות. היא התבוננה לרגע דרכו, ואז המשיכה לצעוד, עד שהגיעו לקצה השני של השוק. כמה עגלות עמדו שם. ז'אק ניגש לאחת מהן. "לאן להגיד לו?" שאל את בלה.

"רחוב עַלִי פָּאשָה," אמרה בלה.

ז'אק הנהן, הדריך את העגלון ועלה על העגלה, מושך אחריו את סמואל. בלה, שעמדה למטה, הרימה את אורו והושיטה אותה לז'אק. הוא החזיק אותה מתחת לבתי השחי, הרים אותה, והניח אותה בעדינות ארצה. היא שלחה רגל לעבר הספסל, אבל קורת עץ עקומה אחת בלמה אותה בעוצמה. היא נתקעה בה ונפלה על ברכיה. כשניסתה לייצב את עצמה ולהתרומם, נפלה על פניה בחבטה חזקה. היא התרוממה במהירות ויישרה את השמלה, כשמאחוריה עלתה בינתיים בלה על העגלה. "בואי, איז'ה," היא הושיטה לה את ידיה, "תראי לי." עכשיו היו ברכיה משופשפות ומפויחות. לשפה העליונה שלה התגנב טעם חלוד של דם. שני קמטים גסים חצו את השמלה החדשה, גוש עמד בגרונה ועיניה צרבו, אבל היא יישרה את השמלה, בלעה את הגוש, שפשפה את העיניים והתיישבה על הספסל. על עלבון הנפילה גבר דבר אחד, חזק יותר מכול. לאן הם לוקחים אותה?

מיליון תרחישים מילאו את מוחה בזמן הנסיעה. גרועים ומופלאים כאחד. מבנים מכל הסוגים חלפו על פניהם. הם היו מפוארים ועלובים, בני קומה אחת או שתיים, רחבים או צרים. כל אחד מהם הכיל את פתרון התעלומה ולו לרגע קטן. העגלה נעצרה בפתח רחוב צר. הם ירדו ונעמדו מול מבנה בן שתי קומות. היא הביטה בצבעו הכחול של המבנה ועיניה ברקו. אף פעם לא ראתה מבנה צבוע בצבע כזה. היא הרימה את ראשה וראתה שורת תריסים שבורים שכיסו על החלונות כעפעפיים שמוטים. פתאום הבחינה בז'אק נבלע בתוך המבנה בלי לומר מילה. היא הסתובבה וראתה את בלה מוציאה את הארנק ומשלמת לעגלון. היא ראתה את סמואל מוריד את המזוודה מהעגלה. איש מהם לא התייחס להיעלמותו של ז'אק.

בקצה הרחוב הבחינה בשלוש נקודות אדומות. שתי ילדות עמדו במרחק של כמה צעדים זו מזו, כל אחת אוחזת בקצה אחר של חבל שהיה תלוי ביניהן כחצי סהר השוכב על גבו. ילדה שלישית, קטנה מהן בהרבה ושערה סוער ואדום כשלהן, עמדה מול החבל, דרוכה. "אחת, שתיים, שלוש!" ספרה הילדה שמימין, והחבל החל להסתובב סביב הקטנה, כשהיא מדלגת מעליו בכל פעם שכמעט פגש ברגליה. נדמה היה לה שהעיניים של הגדולות מדברות זו עם זו. מפעם לפעם הן שינו את גובהו של החבל או את המרחק ביניהן, וככה הדילוגים של הקטנה השתפרו, עד שהצליחה להשלים סדרה של דילוגים רצופים בלי שרגליה ייגעו בחבל. הרגליים של אורו כמעט ניתקו מהאדמה ורצו לקראת השלוש, אבל היא נשארה במקומה, משקיפה ממנו בבטחה על המשחק.

"נו! הנה אתם!" נשמע קול עמוק מאחוריה.

היא הסתובבה בחזרה כשפניה אל כניסת המבנה הכחול וראתה אישה עגולה צועדת לקראתה במהירות, שערה האפור קלוע לצמה ארוכה וחיוכה ממש חוצה את פניה.

"בקושי זיהיתי את ז'אק כשעמד בדלת!" אמרה האישה והתקדמה לעברם כשידיה פשוטות קדימה כאילו היא אוחזת בתיבת אוצר גדולה. מאחוריה, מנסים להדביק את צעדיה הגדולים, היו נערה גבוהה כבת שמונה–עשרה ונער נוסף, צעיר ממנה במעט. לידם צעד אחיה ז'אק.

"א דיוס מיו!" קראה האישה ורכנה אליה. פניהן היו עכשיו ממש אלה מול אלה. היא ראתה כמה גמיש וחלק עורה, ורק סביב עיניה הזקנות מרצדים קמטוטים. "הפה שלך נפוח דג!" אמרה האישה ונגעה בשפה העליונה שלה. ידה הייתה מחוספסת וקשה, אבל חום מופלא יצא ממנה.

"היא נפלה," הסבירה בלה לאישה וחייכה. "נו, איז'ה," פנתה עכשיו לאורו, "לא תגידי שלום לנוֹנָה אסתריקה שלך?"

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן .

"פרש תורכי ונערה", שירן גבאי דמרי, מודן, 285 עמודים