הקורא בוגדן (שם בדוי) רב עם אשתו על מונוגמיה, אז בדקנו אם מדובר בתרבות או בגנטיקה ושלחנו אותו למצוא תירוצים אחרים
מונוגמיה היא לא צורת ההזדווגות היחידה אצל בני האדם, אבל רוב בני האדם חיים בחברות שמקדשות אותה. מה הפתרון? פינגווין
קורא שמעדיף להישאר באלמוניותו, אז נקרא לו בוגדן בוגדנוביץ', שאל אותנו ככה: "אשתי טוענת שכל בני האדם מונוגמיים, מה שמוכיח שכנראה זה בגנים שלנו. אני חושב שזו סתם התניה תרבותית שאין שום סיבה לא לשנות אם היא לא מתאימה לנו. מי צודק?"
בוגדן יקר, נקלעת היישר לקרב הישן והטוב בין הגנטיקה לתרבות. קרב שניטש כבר עשרות שנים בין סוציולוגים לאנשי מדעי החיים. סוגיה כל כך טעונה שכבר עדיף להודיע לאשתך שבגדת בה - נו, עלינו עליך, לא נורא - מאשר להיכנס אליה. אבל מכיוון שכבר שאלת, ננסה לראות אם יש למדע תשובות.
.jpg "(צילום: iStock)")
ובכן, בניגוד למה שנהוג בתקופתנו הפוריטנית, מונוגמיה היא לא צורת הזיווג היחידה אצל בני אדם. יש לא מעט חברות אנושיות פטריארכליות שבהן מותר לגבר לשאת כמה נשים, בעוד שלאישה אסורים בני זוג נוספים. אנחנו מכירים את זה מהחברה הבדואית, למשל, ולמעשה גם החברה היהודית הייתה כזאת בעבר. לאברהם היו שתי נשים, ליעקב ארבע וכולי, עד שחרם דרבנו גרשום אסר על כך. היום בישראל פוליגמיה אסורה כמובן על פי חוק. שזה סותם את הגולל על היתרון האחרון שבלהיות תימני.
מצד שני, יש מספר מצומצם של חברות מטריארכליות שמתירות פוליאנדריה, כלומר ריבוי גברים. דוגמה לכך היא שבט המוסואו בסין, שבו אין משמעות למילים "בעל" או "נישואים", וככל שלאישה יש יותר בני זוג, כך מעמדה מכובד יותר. לנשות השבט יש חדר משלהן, והן קובעות מי יבקר בו, כאשר לגברים אין אחראיות על גידול הילדים ורוב הילדים אינם יודעים מיהו אביהם כלל. אני במקומך אולי לא הייתי מספר על החברה הזאת לאשתך, בוגדן יקר, כי זה עלול למצוא חן בעיניה יותר מדי. מצד שני, בחברה הזאת נשים הן לא רק המנהיגות, הן גם בונות את הבתים, מטפלות בילדים ומפרנסות, אז לא הייתי אומר שאין לה את היתרונות שלה.
אבל בשורה התחתונה, רוב בני האדם היום חיים בחברות שמקדשות מונוגמיה. ובוגדן שלנו, בשמלה אדומה ושתי צמות, עומד ושואל למה.
מבחינה אבולוציונית, הרצון הגברי יהיה תמיד לפזר את הזרע כמה שיותר. כלומר, בין פרטנריות - לא סתם ככה בחדר. מטרת-העל של כל יצור בטבע היא להגדיל את הסיכויים להתרבות ולדאוג שהגנים ימשיכו הלאה. אצל הנשים המצב מורכב יותר. כרגיל. מצד אחד ריבוי פרטנרים הוא דבר חיובי, כי הוא מאפשר גיוון גנטי ובחירת זכר עם גנים מובחרים. דבקות בזכר אחד לאורך כל תקופת הפוריות אומרת בעצם שאין אפשרות להחליף גנים של זכר מזדקן ועייף בכאלה של אחד צעיר ובריא. מצד שני מכיוון שעול גידול הצאצאים נופל כמעט תמיד על הנקבה, הרי שנוכחות זכר בסביבה שיעזור בגידולם היא חיובית ורצויה.
בסופו של דבר, אם נבחן את מרבית המינים בטבע, הרי שמונוגמיה היא לא משהו שכיח. רק 4% מהיונקים הם מונוגמיים, בנוסף ללא מעט עופות - אם כי אצל רובם מדובר במונוגמיה חברתית שבה בני הזוג מגדלים את הצאצאים ביחד, ולא במונוגמיה מינית שבה בני הזוג מזדווגים רק אחד עם השני. יחידי סגולה בקרב היונקים הם הזאבים וקופי הגיבון הקרובים ביותר לבני האדם מבחינה גנטית, ובקרב העופות נמצאים האלבטרוסים, הפינגווינים והעגורים. ראוי לציון במיוחד הוא מין הקרוי דיקדיק (לא לבלבל עם דיקפיק), מין אנטילופה זעירה שחיה באפריקה ומבלה את כל חייה עם בן זוג אחד בלבד.
אפילו כאשר אותו בן הזוג מת, הדיקדיקית נשארת בודדה ולא פוצחת בפרק ב' עם בן זוג חדש, מה שעושה אותי קצת עצוב עכשיו. אם נרצה לעמוד על ההבדל המשמעותי בין בני האדם, שברובם הם מונוגמיים, ובין רוב החיות, שאינן מונוגמיות - הרי שהוא מצוי בעובדה שהעול בגידול צאצא אצל בני האדם כבד בהרבה. אם אצל רוב בעלי החיים הרך הנולד עומד על רגליו כמעט מיד והופך לעצמאי בגיל צעיר יחסית, גידול ילדים אצל בני אדם הוא מעמסה קשה שנמשכת עמוק לתוך העשור השני לחייהם. ואצל חלק מהם גם לתוך העשור השלישי והרביעי, פאקינג מילניאלס. בהתאם לכך, הגיוני שהאבולוציה דאגה לכך שהמונוגמיה, למרות חסרונותיה מבחינת יכולת הפצת הזרע, תהיה הבחירה הגנטית המועדפת על בני האדם. היא פשוט נותנת את הסיכוי הכי טוב לשרידות הצאצאים. אם האופציה היא בין הפצה של הזרע ויצירה של הרבה צאצאים עם סיכוי נמוך לשרוד ובין יצירה של מעט צאצאים אבל עם סיכוי שרידה גבוה, אז כנראה האופציה השנייה היא היעילה יותר.
ואכן, מדענים שחקרו מינים מונוגמיים בטבע מצאו 24 גנים שהביטוי שלהם היה שונה אצל אותם מינים מונוגמיים לעומת מינים לא מונוגמיים. הטענה של אותם חוקרים היא שהאבולוציה יצרה מנגנון ש"מתגמל" מונוגמיה על ידי הפרשה של הורמונים מסוימים. מצד שני, בקרב ההומינואידים (קופי האדם), בני האדם הם היחידים המונוגמיים בעוד ששימפנזות, גורילות ואורנג-אוטנים אינם מונוגמיים. מכיוון שגם אצלם גידול הצאצאים הוא מטלה יחסית ארוכה, היינו מצפים לגמול דומה. אלא שדווקא שם התפתח מבנה חברתי אחר, כזה שמאפשר תמיכה בצאצאים חסרי ישע. מה שמעלה את התהייה אם לא מדובר בכלל בהתניה תרבותית שהתפתחה עם הזמן אצל בני האדם בדיוק מהסיבה הזו.
בכל מקרה, אלה וגם אלה יסכימו שכדי לקיים אורח חיים לא מונוגמי, לפחות בקרב אלה שגדלו בסביבה כזו, על בני האדם להתגבר על אותה התניה, בין אם היא תרבותית ובין אם היא גנטית. קנאה מינית היא עניין נתון שהוכח מחקרית לא פעם וקיים בעוצמה גדולה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים, כנראה כי אצל גברים הסיכון גדול יותר - הם עשויים להשקיע משאבים בגידול ילד שאינו הצאצא שלהם. אז אולי עדיף, בוגדן יקר, שלא תצליח לשכנע את האישה שפוליאמוריה זה כזה גליק אם אתה לא רוצה לגדל את הילדים של השכן הגבוה והשמור היטב שחולק איתכם את הדו-משפחתי. ובכל מקרה, ומה שלא תבחר, עדיף לא לעשות מזה אידאולוגיה.
בגידות און דה רוקס
אחד מבעלי החיים שנודעים כמונוגומיים הוא הפינגווין. מכיוון שהישרדותם תלויה ביכולת לשמור על חום הביצה באקלים הקפוא של אנטארקטיקה, הפינגווינים שומרים על זוגיות הדוקה ביותר. איך זה עובד? הנקבה מטילה את הביצה, והזכר דוגר עליה במשך שבועות בזמן שהיא יוצאת לים ומחפשת מזון, לאחר מכן הם מתחלפים וכשהביצה בוקעת השניים מגדלים את הצאצא ביחד.
דמיונם של הפינגווינים לבני האדם ממש לא עצר רק שם. עוד משהו שהתגלה, כבר לפני זמן רב, הוא שגם אצל פינגווינים קיימים יחסים הומוסקסואליים. בגן החיות של לונדון, למשל, בחרו שני פינגווינים זכרים, קרמיט וג'מבס, לקיים מערכת יחסים. כאשר זכר אחר סירב לעזור לנקבה שעימה הזדווג בדגירה על הביצה, העובדים במקום העבירו אותה אליהם והם גידלו את הצאצא באהבה. גם בגן החיות של סנטרל פארק בניו יורק, הבחינו באותה תופעה כבר לפני כמאה שנה, עם זוג זכרים שגידל באהבה צאצאית וחי ביחד שש שנים. אפילו אצלנו, זוג פינגוויניות חמודות בספארי ברמת גן בילו את חייהן ביחד אך נכשלו בגידול צאצא משותף. אולי זה בגלל החוקים המחמירים כלפי הקהילה הגאה בישראל? לא ידוע. בכל אופן, מסתבר בני האדם לא המציאו שום דבר גם בתחום היחסים.
למקרה שפספסתם:
• דברנו עם יעל שלביה כשהיא הצטלמה על אופנוע
• מצאנו מה ההבדל בין גולש אמיתי לגולש וואנבי
• דברנו עם אחד בשם אשל עוזר על הקשר הרגשי של אנשים למריחואנה
לפנייה לכתב/ת 
