אוכל, שתייה, גבר, גבר, אישה, אישה
בעידן ה"מגיע לי" והכלכלה השיתופית, נדמה שהאופציה הפוליאמורית כאן כדי להישאר. עד שנזכרים שכבר ראינו מה קורה כשמנסים להמציא את הגלגל מחדש
לאן שלא הולכים היום, בטח ככל שמתמרכזים לעבר תל אביב, נדמה ששיחות על פוליאמוריה - או, אם תרצו, פתיחת היחסים - הולכות ומתרבות. אם עד לפני שנתיים כולם עסקו בטבעונות על שלל אפשרויותיה והראו בקיאות מחקרית שלא ביישה תזונאית של ארנבים בנושא, היום כולם בעד או נגד פוליגמיה על שלל צורותיה.
זה מחליק טוב, הנושא. תרבות האינסטנט, אחוז הגירושים הגבוה, ה"מגיע לי" לצד ה"למה לבגוד אם אפשר לפתוח". ובכלל, אם יש מאפיין של דור, אין ספק שבדור הנוכחי - שבו גם ככה הגבולות מטושטשים - זה לגמרי מתבקש. מונוגמיה זה ארכאי, זקן, לא מדבר בשפה של הדור שלנו ועוד הרבה מילים גדולות שבסוף חושפות את אותו רצון שהיה לדור הקודם ולעשרות לפניו, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אבל רגע לפני שעוברים לעולם שכולו פרטנרים, השאלה המרכזית היא האם מדובר בטרנד בר חלוף, או שהפוליאמוריה באמת כאן כדי להישאר?
מגיע לי יותר מאחד(צילום: Shutterstock)
בעבר, ובניגוד למה שרבים אולי סבורים, נשים היו עובדות ו"מפרנסות" את הבית. הכוונה אינה במובן של לקבל משכורת, כי זו המצאה חדשה יחסית, אבל עד המאה ה-15 לערך נשים היו צדות, מבשלות ומג›-לות ילדים, והחלוקה הייתה הרבה יותר שוויונית מכפי שנדמה. לא קראו לזה פמיניזם, קראו לזה החיים עצמם. גבר ואישה נפגשו בשידוך או בהיכרות קצרה, סגרו סיפור והתחתנו. ואז הגבר התאהב במישהי אחרת, והתחתן גם איתה או חי איתה - כפילגש או רעיה נוספת - וכך הלאה.
בסביבות המאה ה־16 הופיע נושא הקניין הפרטי כמו שאנחנו מכירים אותו היום - קרי חלוקה של קרקעות, נכסים וכן הלאה, כשהמטרה היא לייצר רצף טריטוריאלי מצד אחד, ושקט אימפריאליסטי מצד שני. הנכסים בשיטה הזו נרשמו על שם הגברים בלבד, כך שלמעשה בתקופה קצרה של 200 שנה בערך נוצרו שני מעמדות: אלה שיש להם (גברים) ואלה שאין להן (נשים). מאז, אישה שהגיעה לפרקה ידעה שעליה למצוא בעל אמיד שיעניק לה נכסים, קורת גג וביטחון, והיא בתמורה תלד ילדים, תגדל אותם ותדאג למטלות הבית. אבל לא פחות חשוב מכך - הגבר יידע שהילד הזה הוא באמת שלו. מעיין עסקה שלאף צד לא כדאי לפוצץ.
כשהקפיטליזם דחף למונוגמיה, פשוט כי אין אפשרות אחרת, הכנסייה לא אישרה מסירת קרקעות למי שאינו נשוי. גם הממשל, כל ממשל, הוקיע גברים פוליגמיים. הרי אין להם נאמנות בסיסית - תנאי יסוד בכל מדינה - להבדיל מגברים שיש להם אישה, ילדים, משכנתה ודאגות. לגבר מונוגמי אין זמן להוביל מרד, ומה שהיה נכון אז נכון גם היום.
אנחנו חיים בתקופה של שני קצוות מבחינה כלכלית, ואיכשהו שניהם נותנים כרגע רוח גבית לפוליגמיה. כשאדם אינו יכול להתקיים לבד הוא מחפש במי להיעזר, כשלרוב השלם יהיה גדול משני חלקיו. בהכללה גסה אפשר לומר כי מחצית מהאוכלוסייה, ולא משנה כרגע אם בישראל או בארה"ב, אינה גומרת את החודש. קחו את סיפור קניית הדירה המקומי ותבינו שרוב האזרחים שאין להם דירה כבר ויתרו על החלום וכרגע הם עסוקים בעיקר בלעמוד בשכירות החודשית.
בתנאים האלה, מודלים שונים מתחילים פתאום לקרוץ. קהילתיות, למשל, שנשמעת הרבה יותר טוב מקיבוץ, אבל גם למתוח את המשפחה הגרעינית לחמולה פוליאמורית. במקום להיאנק לבד תחת עול השכירות ויוקר המחיה, אפשר לגור בבית פוליאמורי במרכז תל אביב ולשלם הרבה פחות פר גולגולת. ברור שלבשל לגדוד כלכלי יותר מלבשל בבודדת או למשפחה. מה עוד? לא צריך להזמין בייביסיטר, כל ההוצאות מתחלקות בין הרבה יותר מרק שני אנשים, לא חייבים רכב לכל נהג או מכונת כביסה לכל ארבעה אנשים, וכן הלאה. וזה עוד לפני שדיברנו על ים הזמן שמתפנה.
"לא יודע, כשאני הייתי ילד הדבר הכי מופרע שהיינו עושים זה מאפרה"(צילום: iStock)
מהקצה השני ישנם אלה שיש להם, וכאן הקפיטליזם תופס פיקוד. קפיטליזם ניאו-ליברלי פירושו הפרטה, תחרות, ואני ואני ואני. מגיעה לי דירה שתואמת את מעמדי, ורכב, וחופשה - אז למה לא כמה בני/ות זוג? מה שמוביל אותנו למצב שאו שאין לי - ואז משתלם לי פוליאמוריה; או שיש לי - ואז כדאי לי פוליאמוריה.
מכאן לשאלה אם זה טרנד חולף, בפרט אחרי שכבר אמרנו שיש תנועת מלקחיים משני כיוונים לאותה נקודה. סביר להניח שכן, ומסיבה כלכלית גרידא. הפוליאמוריה לא תיעלם מהעולם, אבל היא שוב תישאר בשוליים, באותם ממדים שהייתה בהם עד לא מזמן. הסיבה לכך היא שמדובר בתנועת מלקחיים שמתישהו תתהפך, וייתכן שבו זמנית. הקפיטליזם הניאו-ליברלי לא ישרוד עוד הרבה זמן. אבל גם אם כן, לפי כל המחקרים, בין אם פסיכולוגיים, סוציולוגיים או ביולוגיים - המימוש העצמי הגבוה ביותר הוא הבאת ילדים לעולם. בשנים האחרונות מעמד הביניים עושה הרבה יותר ילדים. כיום שני ילדים נחשבים למעט, שלושה זה הממוצע, וארבעה נתפסים ככרטיס הביקור החדש של המעמד הבינוני שהצליח.
עכשיו, עם כל הכבוד למימוש עצמי ל"מגיע לי" וכן הלאה, כשיש שלושה-ארבעה ילדים בבית (3.6 בממוצע לפי הלמ"ס), למי יש זין לצאת לחפש זיונים? כמה כסף שלא יהיה לי, זה לא באמת מספיק בשביל שאפזר אותו על מישהי אקראית, שעם כל הכבוד אין לי איתה ילדים, ואחסיר מהמשפחה שלי. תוסיפו לזה את האפשרות השנייה, שלפיה המצב הכלכלי ישתפר ונניח מחירי הנדל"ן ייפלו ב-%.40 אז החשיבה - הקפיטליסטית, כן? - תהיה הזדמנות לקניית דירה. כי מרגע שיהיה יותר נוח כלכלית, למה בעצם אני צריך לחכות בתור למקלחת אחרי חמישה אנשים, וואט דה פאק?
נגיד ככה, אני לא רואה מישהו מהפוליאמורים החדשים נשאר ב"משפחה" אם הוא מגלה פתאום שהוא זכה בלוטו. וכן, זה בדיוק מה שקרה לתנועה הקיבוצית. כשהיה חרא, וקשה, ודוחק - המודל הקיבוצי היה נהדר וזורם. ברגע שהמצב הכלכלי השתפר והתחילו ההזדמנויות, פתאום הקיבוצים התפרקו אחד אחרי השני בקצב. מצד שני, התמוטטות התנועה הקיבוצית לא העלימה מפה את הקיבוצניקים. אולי גם ההתכווצות חזרה של הפוליאמוריה לא תגרום לפוליאמורים להיעלם, וכולנו נמשיך לקבל מהם חפירות אין קץ בפייסבוק.
הכותב הוא בעלים ומנכ"ל של חברת קרנות הגידור CBGN Finance
גליון פברואר של בלייזר עכשיו בדוכנים(צילום: אלכס ליפקין)
למקרה שפספסתם:
• דברנו עם יעל שלביה כשהיא הצטלמה על אופנוע
• מצאנו מה ההבדל בין גולש אמיתי לגולש וואנבי
• דברנו עם אחד בשם אשל עוזר על הקשר הרגשי של אנשים למריחואנה
לפנייה לכתב/ת 
פוליאמוריה שלישיה אהבה
צילום: Shutterstock
מומלצים
