מנתק עם הבן - ליחסים קרובים

איך הרגשת?

"אי אפשר לתאר במילים: רגשות אשם שהגעתי למצב הזה, משום שהגירושין היו ביוזמתי. תחושה של חוסר שליטה מוחלט, שאני לא יכולה להיות חלק מהחיים של הילד שלי. בהתחלה ממש נאלצתי להכריח אותו לבוא, היה מגיע בהסדרי ראייה ונמצא כמה שעות. הוא כעס עליי מאוד, תחושה שמאוד קרובה לניכור הורי. הוא כעס עליי שפירקתי את המשפחה והיו הרבה מטענים שיצרו את המצב".

אלפרוביץ' משתפת כי לפני הגירושין היה להם קשר מדהים, ללא מטענים. "ניסיתי לדבר איתו, ללכת לטיפול. גם האחים הגדולים שלו הלכו לטיפול כדי לעבור את התקופה הלא קלה. הוא סירב, תפס מרחק. עם הזמן הגיע יותר ויותר, אבל הקשר לא היה כמו עם שאר הילדים"

"הכי חשוב - תקשורת עם הילד"(צילום: אתי פריד )

באילו תחומים הצלחת להיות מעורבת?

"הוא היה בתחילת היסודי כשהתגרשנו. בכל מה שקשור לבית הספר, הלכתי לפגישות עם היועצת והייתי נוכחת בכל דבר ובכל מקום. התקשרתי כל יום, סימסתי כל הזמן, עשתי הכל כדי להיות בקשר. היו תקופות שהוא לא רצה לבוא והיו תקופות שהקשר היה בסדר. בעיקר הייתה תחושת החמצה שאני לא באמת מגדלת את הילד ואין לי שליטה על הערכים, מה הוא אוכל, לובש, דברים בסייסים".

לדבריה, את החגים, בתחילת הגירושין הוא חגג עם אביו, ועם השנים זה הסתדר. "יש לי משפחה רחבה ומכילה. הוא היה מחובר ולא רצה להתנתק מהם. זה עזר להשאיר אותו בסביבה".

כמה זמן נמשך הנתק?

"הנתק נמשך לאורך כמה שנים טובות, והתפוגג לאט. אחרי שלוש שנים הוא הבין שאני לא מוותרת עליו, התחיל לעמוד בהסדרי ראייה ולהגיע. אבל הקשר היה קשר שמבוסס על לימודים. הוא היה מגיע, יושבים ביחד על שיעורים ולומדים למבחנים. לא היה קשר אישי, כמו עם האחים שלו, שמספרים לי הכל".

קראו עוד:

כל הדרכים היצירתיות להילחם בשגרה

"אבא שלי היה אבא שותק"

מלמדים את הילדים גמישות מחשבתית

נקודת המפנה הייתה כשמנהלת תוכנית האימונים באגודת ניצן, שם עבדה אלפרוביץ', הציעה לה לעבור לעבור אימון. אלפרוביץ' סרבה, כי אמרה שילדיה גדולים - אחד סיים תיכון, אחד עזב את הבית, הקטן היה אז בחטיבה והיא לא הרגישה צורך, אך לבסוף השתכנעה.

מה קרה בפגישת אימון הראשונה?

"אמרו לי לספר עליו ולא ידעתי מה לומר. זה נחת עליי בבום והבנתי שיש עבודה שצריך לעשות. זה ניער אותי טוב. זו הייתה פעם ראשונה שהתמודדתי עם מה שעברתי ועם כל רגשות האשם שהסתובבתי איתם. הבנתי שבגלל שהוא לא גר אצלי, ניסיתי לרצות. הייתי אמא של כיף ולא של גבולות, לא הייתי שותפה לחינוך בגלל שהיו לי ייסורי מצפון. לא ידעתי מה התחביבים שלו לעומק ומה הוא אוהב".

המשימה ראשונה שאלפרוביץ' קיבלה הייתה לקבוע פגישה עם הבן שלה. "למדתי תקשורת מקרבת, לדבר איתו, להקשיב לו, לשמוע מה הוא חושב ואיך הוא רואה את המצב", היא מספרת. "זו הייתה נקודת מפנה משום ששנים כעסתי על הגרוש שהביא למצב הזה ולנתק, וכשישבתי עם הבן שלי, כמה שנים אחרי הגירושין, פתאום באמת התפנתי לדבר".

הוא נפתח בפניך? שיתף פעולה?

"ישבנו במקום ניטרלי, פינינו את אחר הצהריים, ללא שיעורים, בבית קפה. החלטתי להקשיב, בלי לשפוט, בלי דעות קדומות ובלי אג'נדה. הוא דיבר רוב השיחה ובסופה אמר שהיה לו כיף. הבנתי שכל הזמן הייתי עסוקה בלעשות ולא הייתי פנויה להקשיב. כשהקשבתי באמת, למדתי דברים. למדתי  בעיקר שזו הבחירה שלו ושאני צריכה לקבל אותה".

"החלתטי להקשיב, בלי לשפוט"(צילום: אלבום פרטי)

אלפרוביץ' מספרת שבנה נפתח והייתה שיחה מדהימה. "תובנה מרכזית הייתה שהוא ילד גדול וזו בחירה שלו לחיות אצל אבא שלו, ללא מניפולציות", היא אומרת. "אם הוא רוצה שנהיה בקשרים טובים כמו הגדולים, אני צריכה לקבל את הבחירה הזו ולעשות עבודה עצמית. פתאום הוא אמר שהגירושין שלנו זה הדבר הכי טוב שקרה לו - 'היום אני מי שאני, בוגר, בזכות הגירושין'. הייתה לנו שיחה טובה שעזרה לי לשחרר את רגשות האשמה.

"כפועל יוצא, שחררתי. במקום להגיד לו - 'אתה צריך לבוא אליי בכל שני ורביעי', אמרתי לו - 'אני אמא שלך, הבית פתוח לפניך, כשתרצה'. הוא היה בגיל ההתבגרות ולא תמיד התאים לו וזה יצר מריבות, אבל כששחררתי ואמרתי הבית פתוח, אל תיצמד לימים, רוצה תבוא, לא רוצה, אל תבוא, כמו קסם, מאותו רגע הוא פשוט התחיל להגיע המון. היה מרים טלפון ושואל אם יכול לקפוץ לאכול צהריים, בלי קשר לימים. זה פתח ערוץ תקשורת למהות היחסים בינינו ודיאלוג שהעלה כל כך הרבה תובנות".

שתפי עוד על התהליך שעברת.

"קיבלתי כלים להקשבה ותקשורת מקרבת ואמפתית. זיהיתי את הדפוסים שאני צריכה לעבוד עליהם ולשנות אותם. למשל, כל הזמן הייתי עסוקה בלהאשים את עצמי על הגירושין ועל המצב שהיינו בו, ואז כשבני היה מגיע אליי נמנעתי מלהשמיע את הרגשות והמחשבות שלי, שמא הוא לא יאהב לשמוע ולא ירצה לבוא. הבנתי שלחייב אותו להגיע לפי הסדרי הראייה, כמו שעשיתי כל הזמן, זה דפוס לא מקדם.

"דבר שעשה שינוי מהותי היה לתאר את העתיד, כלומר הילד בעוד X שנים. ראיתי תמונה נוראית - שהוא בודד, בלי משפחה, אבל כשבקשתי ממנו לתאר את התמונה, הוא תיאר תמונה אופטימית, כשהמוקד במשפחה, והוא עושה הכל כדי להגיע לתמונה הטובה. זה גרם לי להבין שיש למה לשאוף ולהוביל, הסיר את תחושת חוסר האונים ונתן המון מוטיבציה.

"כשירדתי מעניין הלימודים, היה התחיל להגיע בשביל הכיף וגם הלחץ בלימודים ירד, עשינו דברים יחד. אני מרתוסניטית והוא הכין לי פלייליסט מוזיקה והתחלתי להתעניין במוזיקה שהוא אוהב ופתאום היו עוד שיחות, על דברים לא קשורים שחשובים כמו מה הוא אוהב ומה לא. זה עזר לבנות את הקשר".

בעקבות האימון, אלפרוביץ' החליטה בעצמה להיות מאמנת - "אני מאבחנת דידקטית, מורה להוראה מתקנת ובעלת תואר שני בחינוך מיוחד. בעקבות האימון, החלטתי שאני רוצה ללמוד את השיטה, היום אני מנהלת סניף ניצן אשדוד ומאמנת הורים בשיטת ECC".

מה הטיפ שלך להורים?

"עם כל המטענים, הכעסים והגירושין, לעשות הכל כדי שהילד יהיה בקשר טוב עם שני הצדדים. הדבר החשוב הוא תקשורת עם הילד. להקשיב כל הזמן ומתוך ידיעה שאנחנו לא יודעים עליו הכל. להבין מה הצורך שלו - ומכאן הכל יכול לצמוח".