גם דיבורים על סיפוח יכולים להוביל להסלמה
למרות איתותי מערכת הביטחון הישראלית וההנהגה הפלסטינית, יש מי שמסרב להפנים שגם מילים יכולות להרוג. בזמן שהתיאום הביטחוני נמצא בתקופתו הרגישה ביותר, ישראל בוחרת לחבק דווקא את מי שמשגר רקטות, ולא את מי שמונע טרור. פרשנות
כבר שבועיים רצופים שמערכת הביטחון הישראלית וההנהגה הפלסטינית מאותתות, בנפרד וכל אחת בדרכה, על הסכנה מפני סיפוח חלקים מיהודה ושומרון, ולא פחות מכך – על הסכנה מפני השיח על סיפוח. אבל בירושלים סירבו לשמוע את מה שבקריה, ברמאללה ובאיחור מה אפילו בוושינגטון כבר הפנימו: גם מילים יכולות להרוג, לא רק מעשים.
עד אתמול, מערכת הביטחון הישראלית עשתה לא מעט כדי לפוגג את אדי הדלק שריחפו באוויר ביהודה ושומרון. אפילו הפלסטינים הופתעו מהאיפוק שגילו הכוחות בשטח נוכח העימותים שבמקומות מסוימים (כמו באב זאוויה בחברון, למשל) היו אלימים למדי.
"עומד מפקד ולא נותן לאף אחד לירות, אפילו גז מדמיע, בלי הוראה שלו", אמר לי מקור פלסטיני שנכח במוקד החברוני, שהנפיק השבוע את תיעוד הפגיעה הישירה של בקבוק תבערה בשוטר מג"ב. "ברור שכל מה שהם רוצים זה להחזיק את עצמם כמה ימים עד שהאנרגיות יגמרו".
אלא שבסוף, מה שנגמר זה האיפוק. ההרוג הפלסטיני הראשון בעימותים על רקע חשיפת עסקת המאה הגיע, איך לא, ממוקד באב זאוויה. פעל מי שפעל בצנעה ובחכמה מאחורי הקלעים, ודאג שהלוויית הנער ההרוג תתקיים כבר בשעות הערב המאוחרות אמש, כדי לא לייצר מחזות של הלוויה המונית באמצע היום, שממנה יצאו המשתתפים מתודלקים לעוד עימותי נקמה. התכנון הצליח, ההלוויה היתה קטנה, הקהל התפזר. במנגנונים ובצה"ל נשמו לרווחה.
חלפו שעות ספורות ומישהו (מי?) החליט שמכל הימים, מכל הלילות ומכל השבועות, הדבר שהכי דחוף לעשות כעת, זה להרוס בפעם השנייה בית של משפחת מחבל מג'נין שהשתתף ברצח הרב רזיאל שבח. דווקא כעת, כשהשטח מבעבע, דווקא שעות אחרי שפלסטיני נהרג, דווקא כשהתיאום הביטחוני בין ישראל לפלסטינים נמצא במצב הרגיש ביותר שלו זה שנים. "בית זה פצצה מתקתקת? הקירות היו בורחים אם הייתם הורסים עוד שבוע או עוד שבועיים?", תהה באוזניי מקור בכיר, אחד מאלה ברמאללה שדוגלים בגישה מתונה ביחסים עם ישראל.
תוצאות הפעולה הוכיחו כי היא אכן לא היתה צריכה להתבצע בתזמון המוזר שנבחר לה. חילופי אש עם חמושים, המון שממתין להתעמת עם הכוחות ושני הרוגים, אחד מהם שוטר במנגנוני הביטחון הפלסטינים שהיה בתפקיד ונורה בפתח מבנה משטרתי, ללא שהתערב כלל בעימותים.
אבל העיקר שהקירות נהרסו ולא עמדו על תילם שבועיים נוספים שבמהלכם ודאי היה נפגע ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל. אז מדוע ניתנה ההוראה להרוס בעת הזאת? איש לא סיפק עד כה תשובה מספקת מלבד קלישאות עמומות על הזדמנות מבצעית.
האווירה היום מזכירה את תחילת ימי ההסלמה בשנים 2016-2015. הודעת המוקטעה, שהאשימה את עסקת המאה בהסלמה ומבטיחה את המשך ההתנגדות גם במחיר של הרוגים – ודאי לא תורמת לרגיעה, אבל עוד לא מאוחר להשיב את השקט על כנו.
שילוב של אחריות מצד פוליטיקאים שיפסיקו את הקשקשת על מה שגם כך לא יקרה בזמן הקרוב, איפוק מבצעי מצד כוחות הביטחון בימים הבאים כדי למנוע הרוגים פלסטינים נוספים ושיח קרוב עם ראשי המנגנונים הפלסטינים עשויים לשנות את הווקטור. גם מלחמת הסחר עם הרשות הפלסטינית שבה פתח שר הביטחון נפתלי בנט, בתגובה להחרמת ייבוא העגלים מישראל על ידי הממשלה הפלסטינית לא תורמת להשבת השקט.
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", אמר קהלת, "עת לחבוק ועת לרחק מחבק". נראה שהחיבוק צריך להינתן דווקא למי שפועלים איתנו למניעת טרור יום-יום, לילה-לילה, קיץ או חורף. אלא שמשום מה, הדרג המנחה בישראל בוחר להשאיר את החיבוק (בדמות דולרים והקלות) למי שמקפידים כל יום לשגר עלינו רקטות ולפוצץ חומרי נפץ מעל ראשינו.
לפנייה לכתב/ת 
