"הכל בסדר" זו לא תשובה מספקת

בשיתוף הטוטו

כל מי שביקר אי פעם במגרש כדורגל בשבת בבוקר וצפה במשחקים של קבוצות מחלקת הנוער מכיר את הסיטואציה. על הדשא רצים 22 המסים והרונאלדואים הצעירים, ועל הגדרות "תלויים" עשרות הורים שחלקם זועקים הערות והוראות לכל כיוון ומען אפשריים: הילדים שלהם, חבריהם לקבוצה וגם שחקני הקבוצה היריבה, המאמן, השופט וגם היושב במרומים (בכל זאת שבת, הוא אמור להיות קשוב אליהם).

זה לא תורם לאף אחד, לא מועיל ובעיקר מפריע. הורים רבים מרגישים שהם חייבים להיות חלק מהחווייה של הילדים/ספורטאים שלהם. זה טוב, אבל השאלה היא היכן מציבים את הגבולות. ליקטנו עבורכם מספר כללי "עשה" ובעיקר "אל תעשה" בכל הנוגע ליחסים בין הורים לילדים שעוסקים בספורט.

בכל עיר וכפר תמצאו תמונה דומה, כאן זה באחד ממגרשי הספורט באיטליה. ההורים צופים בילדים(צילום: shutterstock)

נתחיל דווקא עם ה"אל תעשה". ג'ניס מרדית, בעלת בלוג להורי ספורטאים, הגדירה כמה דברים שכדאי לשמור בלב, או כפיו שהיא מתארת זאת – "ישנם דברים שהילד בכלל לא צריך לדעת שאתם חושבים אותם".

ספקות. האם הילד יתקבל לקבוצה? האם יהיה אחד הכוכבים? האם הוא יפתח בהרכב? בעוד ספקות אלה נשמעים כמו מחשבות מציאותיות והגיוניות, ילדים עשויים לפרש אותן כחוסר אמונה בהם. הילד יזהה בעצמו את החוזקות והחולשות שלו, אין צורך להיות קול שלילי שעשוי מאוחר יותר להמשיך להדהד בראשו.

עצבנות. הורים נוטים לפעמים להתרגש ולהילחץ במשחקים יותר מהילדים עצמם. הלחץ אולי מגיע ממקום טוב, מהרצון שהילד יצליח, אבל לא כדאי שהוא יראה שאתם לחוצים. הרי הילדים בעצמם נמצאים בשיא ההתרגשות בזמן תחרות, ואם יזהו שאתם נלחצים מדי בשבילם זה רק יוסיף להם לחץ ויקלקל להם את החוויה ואולי אף את הביצועים עצמם.

פרלמנט ההורים - מלחיץ משהו(צילום: shutterstock)

כל משחק אמא ואבא משגיחים(צילום: shutterstock)

חוסר שביעות רצון מהמאמנים. אם יש לכם חילוקי דעות עם המאמנים של ילדכם, אל תדברו עליהם עם הילד. במגרש, המאמנים הם הכל בשביל הילדים, הם זקוקים להם. אל תקלקלו להם את היחסים איתם עם ההערות והביקורת שיש לכם עליהם. גם אם הילד חוזר הביתה ומתלונן, השליליות שלכם עשויה לטשטש את נקודת המבט של הילד על המאמן ולבלבל אותו

תסכול לגבי חברים לקבוצה. אם יש הקבוצה שחקנים פחות מוכשרים, אנוכיים או כאלה שמתנהגים בצורה לא ראויה, אין צורך להצביע על כך בפני הילד או להוסיף שמן למדורה במידה והוא גם ככה מתוסכל מכך בעצמו. הקשיבו לתסכול שלו ונסו לעזור לו להפחית אותו, בלי להביע בעצמכם דעה על המצב.

אז מהי מעורבות הורית אופטימאלית? ד"ר רועי סמואל, מומחה לפסיכולוגיה של הספורט, ניסח כמה כללים: ההורה תומך בילד בכל מצב; ההורה מעריך מאמץ והתפתחות יכולת ולא רק תוצאה; ההורה לא משליך את הרצונות הפרטיים שלו על הילד; ההורה מאפשר לילד להחליט מה טוב ונכון לו, עם הכוונה מצד ההורה; ההורה מכבד את ההחלטות המקצועיות של המאמן; ההורה מקיים תקשורת חיובית עם הילד ועם המאמן.

תעריכו את המאמץ, לא רק ניצחון(צילום: shutterstock)

לסייע לילד/ נער להתפתח לא רק בספורט אלא בתחומי חיים נוספים – לימודים, חיי חברה, משפחתיות, תחביבים. מחקרים מראים כי ספורטאים אשר פיתחו קריירה דואלית (ספורט-לימודים) הצליחו להתמודד עם קשיי הספורט באופן חיובי יותר ולהתמיד בפעילותם הספורטיבית למשך זמן ארוך יותר מאשר ספורטאים שהשקיעו את כל כולם אך ורק בספורט. לעודד את הילד לפתח קשרים חברתיים מחוץ לספורט.

לשתף את הילד/ נער בקבלת החלטות לגביי הקריירה שלו. תהליך בניית הקריירה חייב לערב את הילד וההורים, ובמידת הצורך להיתמך באיש מקצוע מתאים (פסיכולוג ספורט, רופא ספורט, תזונאי ספורט, פיזיולוג).

לקיים תקשורת דו-כיוונית רציפה עם הספורטאי. להגדיר שיחה כל 7-10 ימים ולבדוק את מצבו הפיזי והנפשי של הילד. לא לקבל "הכל בסדר" כתשובה מספקת.

אל תסתפקו ב"הכל בסדר", תבקשו מהם לספר הכל(צילום: shutterstock)

לאפשר לספורטאי לפתח עצמאות. לסמוך על הילד ולהעניק לו חוויות של עצמאות והתפתחות (הגעה לבד לאימונים, יציאה למחנות אימונים, חו"ל).

*הטקסט כתוב בלשון זכר, אך פונה לכל המגדרים

בשיתוף הטוטו