מה הורים יודעים על פעילות הילדים ברשת?
כולנו רוצים להאמין שאנחנו יודעים היכן הילדים שלנו משוטטים ברשת, אבל מחקרים חדשים מגלים שלרוב ההורים בישראל אין מושג לאלו תכנים נחשפים ילדיהם. "לתת לילד סמארטפון בלי ליווי זה כמו לתת לו מפתחות לרכב"
"אבל אותו הורה יאפשר לילדה שלו להיכנס לחדר עם הטלפון הסלולרי, לנעול את הדלת, ובעצם מאותו רגע היא יכולה לצאת לעולם הגדול ולרחובות הרעים של האינטרנט בלי הגנה", אומר ד"ר יהודה פלד. "משם התחיל המחקר שלנו. שאלנו איפה בעצם ההורים".
במחקר שערך פלד עם ד"ר רוני טוטיאן וד"ר מאיה קלמן־ישראלי בהשתתפות חמישים משפחות, התבקשו ההורים והילדים למלא שאלונים בנפרד. הצדדים נשאלו, בין היתר, מה הילדים עושים כשהם גולשים, מה האמצעים שההורים נוקטים על מנת לפקח על גלישת הילדים והאם האמצעים יעילים, ומה מידת הסיכון שהילדים נחשפים אליה בגלישה.
הילדים שהשתתפו במחקר נולדו לתוך עידן הסלולר, והם בני 13 היום. "ראינו באופן גורף שיש פער של מזרח ומערב בין מה שההורים חושבים שהם יודעים למה שהם יודעים בפועל", ד"ר פלד מפוצץ את בועת התקווה של ההורים הישראלים. "ההורים מדווחים שהם יודעים מה הילד עושה ברשת, מכירים את תפיסת הסכנות שלו ויודעים איך הוא מגן על עצמו. הם בטוחים שאם יקרה משהו - הילד יספר להם. הילדים, בקצה השני, מדווחים 'לא היה ולא נברא'. באופן מובהק הם אומרים שלהורים אין שמץ של מושג איפה הם נמצאים".
סכנות ברשת:
הדילמה לא חדשה והמחשבות האלו חולפות במוח של רובנו על בסיס שבועי, אם לא יומי. אבל בסופו של דבר השאלה "מה אפשר לעשות לגבי זה" נותרת ללא תשובה ברורה. הרי פיקוח הדוק מדי לא תמיד עובד, ואם להודות על האמת - לא רק הילדים תוקעים את העיניים במסך הסלולר לאורך רוב שעות הערות. אז מה עושים?
"הממצא השני המשמעותי הוא שהילדים זקוקים לתיווך הורי מאפשר", עונה ד"ר פלד. "ישנם שני סוגים של תיווך הורי: מגביל ומאפשר. המגביל אומר שההורה מגביל את שעות הגלישה, לא מאפשר לילד להיכנס לחדר עם הטלפון, מתקין תוכנות הגבלה ומעקב.
"הילדים במקרה כזה לא נשמעים לחוקים, אם מתקינים להם תוכנות סינון ומעקב הם מזהים אותן ומתקינים תוכנות עקיפה. הם נענים בצורה טובה יותר לתיווך המאפשר, בו ההורה צופה יחד עם הילד, מסביר לו, נותן לו כלים להפעיל בעצמו שיקול דעת. התיווך המאפשר מבוסס על שיח הורים־ילדים".
קראו עוד:
זו הסיבה שהילד שלכם צמוד למסכים
12 רעיונות להפחתת זמן המסכים של הילדים
הילד מכור למסכים? תדאגו להפסקות
ממצא נוסף במחקר, מדגיש פלד, שם במרכז את החשיבות של ההתערבות ההורית. לדבריהם של פלד ושותפיו למחקר, הילדים ממש זקוקים לכך שההורה ידחק בהם לספר על קשיים שהם נתקלים בהם, על דברים מגעילים או לא נעימים: "הילדים זקוקים להורה שיפתח את השער הזה".
לצופית אליאסי יש ארבעה ילדים. הבנים הגדולים, אסף וגיא, תאומים בני 11 וחצי, גולשים שעות ארוכות בטלפון. גם לבן השלישי, בן תשע וחצי, ולילדה הרביעית, בת שש וחצי בלבד, יש גישה לאינטרנט. "אני מודעת לזה שאני לא רואה כל מה שהם עושים", מודה צופית, "לכן אני מדברת איתם כל הזמן, מסבירה להם לא לתת פרטים אישיים לאף אחד, שאם הם רואים משהו קשה מדי אז באותו רגע להסיט את המבט. אני מלמדת אותם לקחת אחריות מעבר לפיקוח שלי - שיהיו אחראיים על המידע שהם מקבלים".
ואם הם נחשפים לתכנים לא מותאמים, הם מספרים לך?
"לפעמים הם מספרים, אבל אולי יש דברים שהם לא מספרים לי. לפעמים הם מספרים כמה ימים אחרי שמשהו קורה".
"אני לא ממש פוחדת, אני מרגישה שאני סומכת עליהם, הם ילדים חכמים. אני גם לא מרשה להם לצלם אחד את השני".
התאומים גיא ואסף, שמשתתפים בתוכנית "מתמטיקה ומדע און־ליין" של מכון דוידסון, מרגישים את האחריות המוטלת על כתפיהם ומעידים שהם לרוב משתפים את אימם. "הייתה ילדה בכיתה שפדופיל ניסה להתחיל איתה. היא סיפרה את זה אחרי שיעור בטיחות ברשת שאנחנו עושים כל שנה. אליי אף פעם לא פנו זרים", אומר גיא. "אני אוהב לשחק 'קראש רויאל', וכשמישהו סיני ניסה להתחבר אליי ולבקש חברות יצאתי וחסמתי אותו. סיפרתי לאמא שלי שזה קרה". אסף משחק פחות ברשת. "אני אוהב סרטונים של יוטיוברים", הוא מעיד.
קרה שגלשת וראית דברים מפחידים או לא לגילך?
"ביוטיוב הייתה פעם פרסומת. מותר לי להגיד?" הוא שואל במבוכה, "פרסומת לקונדום", הוא משלים את המשפט. "אמרתי לאמא והראיתי לה. זה היה ממש לא נעים לראות".
ואיך אמא הגיבה?
"היא התייחסה לזה בטבעיות, כי היא לא יכולה למנוע את זה".
"סומכת על הילדים שלי"
ד"ר חגית מישר־טל, ראש החוג לתואר ראשון בטכנולוגיות למידה בפקולטה לטכנולוגיות למידה בחולון, הנחתה סטודנטית שלה לתואר שני והשתיים איתרו והגדירו במחקר את חמש האסטרטגיות שמשמשות הורים לפקח על השימוש שעושים ילדיהם בטלפונים הניידים: הוראתית - שמשמעה מתן הסבר לילד איך להשתמש בטלפון באופן אחראי והסבר על הסכנות הכרוכות בשימוש; אסטרטגיה מגבילה - שעיקרה הגבלת השימוש בטלפון; שימוש משותף יחד עם הילד; ניטור טכנולוגי; ולבסוף העברת האחריות לילד בליוויית המסר "אני סומך עליך וכעת זה באחריותך".
"גילינו שהורים בישראל נוטים לשלב בין אסטרטגיות ולא להשתמש רק באסטרטגיה אחת", היא מספרת. "שישים אחוז מההורים דיווחו שהם משלבים בין אסטרטגיה הוראתית למגבילה. ארבעים אחוז משלבים בין אסטרטגיה הוראתית לאי־תיווך. כלומר, האסטרטגיות משלימות זו את זה אך יכולות גם לסתור אחת את השנייה. עוד מצאנו שככל שגיל ההורים עולה - כך הם פחות מגבילים ופחות מתווכים. ככל שעולה מיקומו של הילד במשפחה (ילד שלישי לעומת ראשון) - ההורים מגבילים יותר ומתווכים פחות".
למיכל ממרכז הארץ יש שלושה ילדים: ילדה בת עשר, נערה בת 14 וחצי ונער בן 17 וחצי. "לכולם יש סמארטפון. אני לא מחשיבה את עצמי כאמא היסטרית וחטטנית, אני סומכת על הילדים שלי שידעו מתי להשתמש בטלפון ומתי לא", אומרת מיכל. "אני באמת רוצה להאמין שהם לא גולשים באתרים שיכולים להיות מסוכנים עבורם. אולי זה נובע מבורות, תמימות שלנו ההורים. אני גם חייבת להיות כנה ולהגיד שגם אני כל הזמן עם העיניים בנייד שלי. כלומר, אנחנו ההורים לא מהווים בדיוק מודל חיקוי. אין טעם להעמיד פנים, הטלפון הוא מרכז החיים גם אצלנו, אז מה הפלא שהוא כזה אצל הילדים שלנו".
יש לך מושג מה הם רואים בזמן שהם מרוכזים בניידים או במחשב?
"אני לא ממש שולטת בגלישה של הילדים. הייתי שמחה אילו מראש הייתה חסימה של תכנים באינסטוש, ביוטיוב, קבוצות ווטסאפ וטיק־טוק. אבל זאת לא רק החשיפה לתכנים. אחת הבנות שלנו עברה חרם בקבוצת ווטסאפ כיתתית. עברנו ימים לא פשוטים".
בנותיה של מיכל אוהבות לגלוש בכל האפליקציות מהן היא חוששת. "לפעמים אני נתקלת בדברים מפחידים או לא מותאמים", מספרת בתה הגדולה, "ואז אני פשוט עוברת הלאה. רק אם זה משהו ממש לא מותאם אני מראה להורים". הבת הצעירה מעדיפה את הטיק־טוק. "אם אני מצטלמת, אני לא מעלה. אני חסומה", היא מסבירה, "ואם אני רואה משהו שלא מתאים לי אני מעבירה הלאה ומראה להורים".
ואיך הם מגיבים?
"הם אומרים לי לא להסתכל. אני מרגישה בטוחה, אני מדברת בטלפון רק עם המשפחה וחברות, ויש לי הגבלה של שעות. אני מרגישה שההורים שומרים עליי ומסבירים לי איך להיזהר".
"מה כבר אפשר לעשות?"
גם יפעת שפי־מרקוביץ, אמא לשלושה ילדים מאבן יהודה, סומכת על ילדיה - אורי בן ה־11, גאיה בת התשע ומעיין בן החמש. "לאורי ולגאיה יש טלפונים, למעיין עדיין אין. לגאיה יש נייד פשוט, היא לא יכולה לגלוש בו. אורי כן. אני לא מחשיבה את עצמי כאמא חופרת ועוקבת, אני סומכת על אורי", היא מגדירה את פילוסופיית הגלישה. "הוא מתנהג כמבוגר האחראי בבית".
ואת יכולה להיות בטוחה שהוא לא נחשף לתכנים קשים ולא ראויים?
"אולי זה נאיבי לחשוב כהורה שאפשר לסמוך על הילדים שלנו בכל הקשור לגלישה בטוחה באתרים ובאפליקציות, אבל תכלס מה כבר הורים יכולים לעשות בנידון? אחרי שקראתי כתבה על הסכנות האורבות גם באפליקציות שלא נראו לי בעייתיות כמו יוטיוב וטיק־טוק, ניהלתי שיחה קלילה עם אורי בנושא. הוא הפנים את המילים שלי ובעצמו מחק את טיק־טוק מהנייד שלו. גאיה פיתחה לעצמה מיומנות לקחת את הטלפון שלי או של בעלי ולהציץ ביוטיוב. היא יכולה שעות לבהות במסך. זה מיותר בעיניי, ואני מודה שאני צריכה להיות עם היד על הדופק".
"לתת לילד סמארטפון בלי פיקוח, ליווי והסבר זה כמו לתת לו מפתחות לרכב ולהגיד לו: סע, פגע בעצמך ובאחרים", מציין גלעד האן, חוקר סייבר המרצה על סיכוני רשת וגלישה בטוחה בכל רחבי הארץ. "המושג 'פרטיות' עבר שינויים רבים בעקבות חדירתן של טכנולוגיות חדישות. הסמארטפון הוא כלי, כמו סכין: כמו שיש להשתמש בסכין חדה בזהירות, כך תפעלו עם הסמארטפון בצורה זהירה. כמו שאתם מלמדים את הילד שלכם לחצות בזהירות כביש, חשוב שתלמדו את הילד להיות זהיר בכל הקשור בגלישה ברשת".
יש ילדים שלא צריכים להיות בסלולרי?
"לעיתים הפתרון בגילאים הצעירים הוא בהחלט לוותר לאלתר על אפליקציות, אפילו שהן נראות לכם תמימות לגמרי ולא בעייתיות. גם אינסטוש, יוטיוב, טיק־טוק ואפילו קבוצה בווטסאפ יכולה לארוב לילדכם ולפגוע בו. יחד עם זאת, אנחנו כהורים מחויבים ללמד אותם לחיות בעולם מאתגר - לא לחסום אותו מהם".
לפנייה לכתב/ת 
