בואו נשקר לימין שזרם מוסלמיות בדרך לארץ
דמויות שמרניות מזהירות שהענקת מעמד פליט לילדות העלולות לעבור מילת נשים תציף את המדינה באפריקאיות. למה? הן יודעות מה עובד על "המחנה"
הדיון על מעמד הפליטים בישראל הוא אחד הנפיצים בחברה והוא מדגים היטב את החלוקה הגסה שבין שני מחנות יריבים. הראשון הוא הליברלי – אמנם מחנה קטן ונכחד, אך דומיננטי עדיין בתקשורת ובאקדמיה, והוא נלחם לטובת זכויות אדם ושוויון ולכן מקדם זכויות הפליטים ומתנגד לגירושם. המחנה השני, השמרני, כולל את רוב הציבור היהודי. הוא שם בראש מעייניו את האופי היהודי של המדינה, ולכן נלחם לבלום הגירה לישראל מחשש שתהפוך להיות אומת מהגרים ותאבד את זהותה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
שני המחנות הללו לא מסוגלים לתקשר זה עם זה. שוחרי זכויות האדם תופסים את רעיון השמירה על המדינה היהודית כגזעני, ואת סגירת הגבולות כאטימות לב ומוסריות קלוקלת. מנגד, שומרי הסף של הזהות היהודית רואים בליברלים בוגדים שמעוניינים להחריב את החזון הציוני.
הגישה של הליברלים מהולה לעיתים קרובות בהתנשאות ובזלזול, מתוך תפיסה שלפיה זכויות האדם הן ערך נעלה על פני אחרים, הניצב כאמת המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור (כפי שכתב לאחרונה פרופ' ניסים מזרחי). התוצאה היא זעם אדיר מצד המחנה השמרני. אף אחד לא אוהב שמזלזלים בו, ובצדק.
החלוקה הזו לליברלים ושמרנים, שאפשר גם לקרוא אותה כשמאל וימין, מצטלבת לפעמים עם חלוקה לאשכנזים ומזרחים או לעשירים ועניים. בהכללה גסה: פריבילגים מצהלה שעושים סדנאות תיאטרון לפליטים – מול מי שחיים בעוני בדרום תל אביב וסובלים מהפשע וההזנחה שהחמירו עם הגעת השכנים האפריקנים.
ב-2007 היה הדיון על סגירת הגבולות בשיאו על רקע גלי הגירה בלתי חוקיים המוניים, אבל מאז 2013, אחרי שהושלמה בניית גדר הגבול בין ישראל למצרים, הם נפסקו. כלומר, אין איום על אופיה היהודי של ישראל מצד המהגרים. הדיון הרלוונטי היחיד נוגע לעתידם של כ-33 אלף מבקשי המקלט שכבר גרים כאן.
אבל העובדה הזו לא מפריעה לפוליטיקאים, אקדמאים ועיתונאים להמשיך לטפטף לתומכיהם חרדות מפני גלי הסתננות המוניים לישראל. השבוע, למשל, זה קרה בתגובה להחלטת בית המשפט העליון להעניק מעמד של פליט לארבעה בני משפחה מחוף השנהב שגרים בישראל כ-15 שנה, בשל החשש ממילת נשים בכפייה עבור הבנות – שיוכרחו לעבור טקס לכריתת הדגדגן אם יחזרו למולדת ההורים.
אומר שר הפנים אריה דרעי: "בעקבות פסק הדין יכולות להגיע לישראל נשים רבות מאפריקה ואנחנו נצטרך לקלוט אותן". ההיסטוריון והפובליציסט ד"ר גדי טאוב כתב בפייסבוק וב"הארץ" ש"ישראל לא יכולה לפתור הבעיה הזאת של אפריקה. אם היא תנסה, היא רק תייבא לכאן את אותה ברבריות". עירית לינור הוסיפה: "המשמעות היא הסתננות המונית של אפריקאיות לישראל ממדינות מוסלמיות ללא יכולת של המדינה לסנן אותן".
מדוע השלושה מפחידים את הציבור מפני צונאמי אפריקני-מוסלמי? הם לא יודעים שתרחיש כזה הוא בלתי אפשרי בהינתן הגדר ונתוני ההסתננות לישראל שצנחו למספרים זעומים? כמובן שהם יודעים. אז למה הם בכל זאת זורים חול בעיני מי מתומכי המחנה שלהם?
קודם כל, קשה לפספס את הקשר לביקורת המתמשכת על בית המשפט העליון, שלוקח לידיו את המושכות וקובע פסיקות כביכול בניגוד לעמדת המדינה. השלושה זועמים על התקדים שבית המשפט יצר במתן מעמד פליט למשפחה. במקום לנהל דיון נוקב ומתבקש על מקומה של הרשות השופטת בסוגייה – הם גולשים למחוזות אפוקליפטיים דמיוניים שבהם פסק הדין יוביל לפריצה מחודשת של גבולות ישראל.
הם גם מייחסים לו כוחות אדירים שאינם ברשותו; כאילו שהשופטת דפנה ברק-ארז יכולה להגיע עם גרזן ולהחריב את הגדר שבנימין נתניהו בנה ולאפשר נהירה של נשים מוסלמיות.
הסיבה להפצת הפחדים השקריים מבוססת על היכרות עמוקה עם הערכים של תומכי המחנה – הפחד העמוק, השורשי, מערעור הגבולות של המדינה, שעלול לפגוע בביטחון, ביציבות ובשמירה על הרוב היהודי. הפחד הזה כל כך עוצמתי שמאוד קל להצית אותו, ואין צורך להיצמד לעובדות.
המשמעות של ניצול הפחד האנושי והלאומי בדרך הזו היא הרסנית. הוא עושה שימוש מכוון בכעס המצטבר של השמרנים על הליברלים ובחוסר האמון שלהם בתקשורת כדי לזרוע עוד ועוד שנאה ופחד, ויוצר הבנה מעוותת של המציאות. יש מקום לדיון אמיתי בעמדות שמרניות, כי מן הסתם לא כולן טבולות בגזענות ובבורות כפי שרבים מהמחנה הליברלי נוטים לחשוב. דווקא הפחדות כמו אלו של דרעי, טאוב ולינור הן אלו שיוצרות את השנאה והבורות. כל עוד אין מי שיתנגד לשקרים הללו מתוך המחנה ומצד התקשורת – הם ימשיכו להחריב בהדרגה כל סיכוי לוויכוח הגון בנושא החשוב הזה.
- נעמי נידם היא עיתונאית ועורכת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
