האדון האמיתי שלכם ושלכן
האהבה היא האמא של מושגי הטוב והרע שלפיהם אנחנו חיים. מי שאוהב מזמין לעצמו אושר עילאי – וגם סבל עילאי. אגב, יום אהבה שמח
מגיע לה, לאהבה, שיהיה לה יום חג משלה. מגיע לה, כי אין על אהבה. היא הפרס הגדול של החיים, נס גלוי, מתנה שנפלא לקבל – ונפלא גם לתת. כמו רובנו, גם אני מאמין שאין בעולם משהו יותר טוב מלאהוב ולהיות נאהב. זה כל כך פשוט, וכל כך נדוש. הרבה מיליונים של נשים ואנשים הרגישו ואמרו ושרו וכתבו את זה הרבה לפניי – וזה ממש לא משנה. אהבה היא חג. נקודה.
אוהבים יקרים, ראו הוזהרתם: זה ייגמר בבכי. האם זה חייב להיות ככה? האם האהבה תמיד כואבת? התשובה שלי היא חד-משמעית וברורה – כן. לגמרי. ועוד אחזור לזה.
אבל יש שתי תופעות נפשיות שמהוות חלק אינטגרלי מכול אהבה, ותמיד-תמיד ילוו אותה: אושר וסבל. ג'רמי בנטהם (1832-1748), הפילוסוף, המשפטן והמדינאי הבריטי הגדול, שיום הולדתו יחול מחר, כתב: "הטבע שם את המין האנושי תחת שלטונם של שני אדונים – כאב ועונג. רק הם לבדם מורים לנו מה עלינו לעשות, והם לבדם גם קובעים מה נעשה. ערכי הטוב והרע, וגם שרשרת הסיבות והתוצאות, קשורים ומרותקים אל כס המלכות שלהם. הם שולטים עלינו בכל מה שנעשה, בכל מה שנאמר, בכל מה שנחשוב...".
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
לא, אני לא בעניין של שוקולדים בצורת לב, שושנים אדומות, כרטיסי ברכה מוזהבים או נרות ריחניים. בעיני, הסטריאוטיפים האלה של חג האהבה הבינלאומי והממוסחר, זה שחל היום (שישי), ב-14 בפברואר, דומים לאהבה אמיתית בערך כמו שתוכנית ריאליטי דומה לחיים אמיתיים.
כי אהבה אמיתית היא חוויה אינטימית, אוצר טבע שמתגלה במרחב הפרטי, הנסתר, שבין שני אנשים. אהבה היא המקום הטוב שאותו שני אנשים יוצרים לעצמם בכוחות עצמם, מעטרים אותו בחיים משותפים, מאתגרים אותו בילדים משותפים, ולעיתים גם מאבדים אותו במרוצת הזמן.
(צילום: Shutterstock)
אבל אהבה היא ההזדמנות של כולנו להיות גדולים מן החיים, וזה נפלא. רובנו מחבקים את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים כאשר היא פוגשת אותנו. אנחנו מאמצים אותה אל ליבנו לפחות פעם אחת בחיים – ולרוב גם כמה פעמים. כמעט כל אדם אוהב מעומק ליבו כמה אנשים, שאותם הוא לא ישכח לעולם. האהבה הופכת אותנו לגיבורים, נותנת לנו כוחות אדירים, ומה שהכי טוב והכי מדהים – גורמת לנו להיות אנשים טובים יותר.
קבלו תרגיל מחשבתי קצר: חשבו על האיש או האישה הרעים והשפלים ביותר שאתם מכירים באופן אישי. לא על דמות היסטורית או על פוליטיקאי, אלא על מישהו או מישהי שיש לכם היכרות קרובה ואישית איתם. חשבו על הנחש הכי גדול שאתם מכירים – אדם שמעולם לא היסס ללכלך עליכם, לשקר לכם, לנצל אתכם ולרמות אתכם כמיטב יכולתו. או חשבו על המכשפה הכי נוראה שאתם מכירים, אישה שהרוע ממלא את כל-כולה, והסבל שלכם הוא מקור השמחה שלה.
ועכשיו חשבו על איך האיש הזה או האישה הזאת מתייחסים לילדים שלהם. ואז תראו שאפילו אנשים איומים ואנוכיים מתאמצים להיות טובים לילדים שלהם. למען ילדיהם הם יעשו הכול, ואם צריך גם יקריבו הכול. מדוע? לא כי זה משתלם להם (זה ממש לא משתלם, בכל מדד אובייקטיבי), אלא כי הם אוהבים אותם.
אהבה היא הדבק שמחזיק את החברה האנושית ביחד ומחבר אותנו זה לזה – בזוגות, במשפחות גרעיניות, במשפחות מורחבות, בקהילות, בשבטים ובעמים. מדוע? כי אנחנו חיות חברתיות, והקיום שלנו תלוי מאז ומעולם בקשרים שלנו עם בני מיננו. אף תינוק לא יזכה להגיע לבגרות אם לא יהיה בעולם לפחות מבוגר אחד שיאהב אותו ויעשה בשבילו הכול. כשאנחנו אומרים "אין כמו אמא" אנחנו בעצם אומרים – ובצדק – שאין כמו האהבה של אמא. אהבה היא לא מוצר מותרות אלא צורך קיומי שבלעדיו אין חיים, ואין חברה אנושית.
כמעט כולנו (אני אומר "כמעט" כי יש בעולם גם פסיכופתים, שהם אנשים חסרי אהבה) נולדים עם מנגנונים מוחיים משוכללים שגורמים לנו לאהוב ולהיקשר. האהבה חיונית לקיום שלנו כפרטים וכחברה, ולכן לא מפתיע שהיא מתגמלת ונעימה כל כך. היא חייבת להיות כזאת, כדי שנתאמץ ונצא מתוך עצמנו למען אנשים אחרים, ונעדיף את טובתם על טובתנו.
יש כמה תופעות נפשיות שקשורות לאהבה, ולפעמים מבלבלים בינן לבינה. אני מדבר על תופעות כמו קנאה, רצון בנקמה ואפילו שנאה. אל תתבלבלו: זה לא אהבה. גם תשוקה מינית היא לא אהבה, אף שלעיתים קרובות היא מתלווה לאהבה, והיא מאפיינת כל אהבה רומנטית – אהבה שיש בה מרכיב ארוטי. תשוקה מינית יכולה להתקיים גם בלי אהבה, ואז היא חסרת רחמים ומסוכנת.
(צילום shutterstock)
עונג הוא לא בדיוק אושר, וכאב הוא לא בדיוק סבל. על היחסים בין ארבעת המושגים הפשוטים האלה אפשר לכתוב – וגם כתבו – ספריות שלמות. ועדיין, עונג קשור מאוד לאושר, כאב קשור מאוד לסבל, ואני מסכים עם כל מילה של ג'רמי בנטהם הגדול, שהיה גאון אמיתי וגם (איך לא?) אדם מוזר מאוד.
אבל אושר וסבל קשורים לחלוטין לאהבה, והם מלווים אותה לכל מקום. ולכן (גם) לפי דעתי, האהבה – ולא העונג והכאב – היא האדון האמיתי של המין האנושי. האהבה היא האמא של מושגי הטוב והרע שלפיהם אנחנו חיים את חיינו ובונים את הדתות שלנו, וגם את ערכי הצדק והמוסר שלנו. האהבה היא אצבע אלוהים וחסד אלוהי. האהבה, במילים פשוטות, היא הכוח הכי גדול בעולם.
מי שאוהב מזמין לעצמו אושר עילאי – וגם סבל עילאי. כל מי שאיבד אדם שאהב (ומי מאיתנו לא איבד אדם שאהב, או את אהבתו?) מכיר היטב את הסבל הזה, שאין בעולם נורא ממנו. ועדיין – אהבה היא אושר, ואי אפשר להיות מאושרים בלי לאהוב מישהו או משהו באהבה אמיתית, כזאת שיוצאת מן הלב ונכנסת ללב.
גם על זה כתבו ספריות שלמות. ידידי המרצה והפילוסוף ד"ר חיים שפירא ואני ננסה בעוד שבועיים, ב-28 בפברואר, להגיד על זה משהו במסגרת אירוע "יום האושר" שיחול, איך לא, שלושה ימים לפני הבחירות השלישיות שלנו, ב-2 במרץ. הבחירות האלה הן לא אושר, בכלל לא, ועוד יהיה לי מה להגיד עליהן ועל מי שגרם להן.
אבל לא עכשיו, לא היום. בואו נחגוג היום את חג האהבה ונשמח בה. כי האהבה, למרות הכאב והסבל שהיא תמיד מביאה לנו, היא בלי ספק טעם החיים. אהבה היא האושר הכי גדול בעולם. בלי אהבה אין חיים ואין שמחה. ולכן מגיע לה שיהיה לה חג משלה – חג האהבה.
office@yovell.co.il
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יורם יובל
מומלצים
